היא עוד לא בת עשרים, פקידה בשירות חובה, אחת מרבות בבסיס שאחוז הקצינים הבכירים המוצבים בו גבוה במיוחד. היא הגיעה לפו"ם, המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה"ל, כדי להחליף את מיכאלה שהיתה אמורה לצאת לקורס קצינות. אבל מיכאלה דפקה לעצמה כדור בראש, וגם אצלה הכל הלך והשתבש. משהו באוויר הדחוס של פו"ם עירער אותה מן היסוד. זהו עולם אחר, קרוב ומוכר ועם זאת זר ורחוק, השרוי בלב ההוויה הישראלית אך מתנהל על-פי חוקים משלו: עולם שחיילות צעירות וקצינים בכירים נלכדים בו בסבך אינטימי, מפתה ומאיים. המתח בין המינים, הדרגות וניסיון החיים הוא כמעט בלתי נסבל, מלא הבטחות שווא, כמיהות וסכנות. העולם הזה כה סגור ומבודד, כה רווי בסודות, שאפשר לדמות אותו לספינה – ספינה המשייטת בביטחה מדומה במים סוערים במיוחד, וכעבור שנתיים פולטת לחוף נשים שהיו פעם נערות. אל תוך המים האלה משליכה מיכל זמיר את גיבורת ספרה, ומפליגה יחד איתה אל אחד משיאיה של הפרוזה העברית בדור האחרון. יש לה סיפור מרתק לספר, סיפור שחייבים לשמוע, והיא מספרת אותו בקולה המיוחד, המרגש והסוחף – קול המשלב נעורים תמימים עם בגרות שלא בעיתה, רוך מלטף והומור פוצע, פשטות כובשת לב לצד חוכמה עמוקה.