כל מי שיש לו יחס כלשהו ליפה לא יכול שלא להתפעל מריקוד העגורים, מיכולת העיצוב של בוני-הסוכות, משירתם המורכבת ורבת-הפנים של הקיכלי חלוד-הזנב או זמיר הסוף, או מהציורים שקופים ופילים מסוגלים ליצור. די אם ניזכר בדבריו של המלחין הצרפתי הגדול אוליביה מסיין על שירת ציפורים, או בעובדה שמירו ופיקאסו שמחו להחליף ציורים עם השימפנזה קונגו. אבל, עשויים לטעון רבים –בעיקר פילוסופים שנשארו תקועים עם דקארט – יפה או לא יפה, אמנות זה לא. כי אמנות היא נחלתם של בני-אדם בוגרים בלבד. שרפשטיין בוחן את הטענה ומגיע למסקנה שאינה אלא יוהרה בלתי מוצדקת הנובעת מדעה קדומה; ואמנם, הדוגמאות המרובות שהוא מביא בספרו החדש – דוגמאות משובבות לב ומפתיעות של אינטליגנציה וכושר המצאה שמגלים בעלי-חיים – הן עדות חיה לקשר שלנו עם חברים אחרים בממלכת החי, הוכחה ליכולתם לבטא את עצמם במה שאנחנו, בני-האדם, נוהגים לכנות 'אמנות'.