פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2003 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

פרק 1
לבחור מורשת משלך

אליזבת רודינסקו: אני מבקשת תחילה להעלות את העבר, את ההיסטוריה המשותפת שלנו. מקובל היום לגנות את הוגי הדעות של שנות השבעים ולדרוש ממי שמסתמך עליהם "חשבון נפש", או גרוע מזה, "חרטה". כלפי היצירות של אותה התקופה, שהשפעת ה"סטרוקטורליזם" כל-כך ניכרת בהן, מפנים טענות שונות ומשונות: הפרזה בערכה של רוח המרד, פולחן האסתטיות, דבקות בסוג מסוים של פורמליזם לשוני, דחיית החירויות הדמוקרטיות, וספקנות גדולה ביחס להומניזם. נדמה לי שההדרה הזאת עקרה, ושמן הראוי לגשת לתקופתנו בדרך שונה לחלוטין. דרך שפירושה "לבחור מורשת משלך", כפי שהתבטאת בעצמך: לא לקבל את הכל, וגם לא למחוק את הכל.

אתה יורשן של יצירות שהטביעו את חותמן על מחציתה השנייה של המאה שעברה. רבות מהן נובעות משיטות חשיבה הנדחות היום על הסף. אתה נטלת אותן ועשית להן "דקונסטרוקציה", ומדובר בייחוד בכתביהם של לוי-סטרוֹס, מישל פוּקוֹ, לואי אלתוּסר, ז'אק לאקאן. יחד איתם, כשהיו עוד בחיים, ובהתבסס על ספריהם, "פירשת" את עצמך – אתה מחבב את הפועל הזה – התמסרת לפרשנות טקסטים, ובה-בעת הדגשת את חשיבות מורשתם של אדמונד הוּסֶרל, מרטין היידגר או עמנואל לוינס, בהתוויית דרכך.

ובאותו זמן, החל מ-1967, התחלתי לקרוא את ספריך, בייחוד את על הגרמטולוגיה ואת הכתיבה והשוני, כמו כל תלמידי הספרות בני דורי שהתעניינו בספרות המשמרת החדשה ובבלשנות התבניתית פרי מורשתם של פרדינאן דה סוֹסיר ורומן יאקוֹבּסון. החתרנות, פירושה היה אז לטעון שהסובייקט האנושי מוגדר באמצעות השפה, באמצעות תפקודים סמליים, באמצעות גורלה של "אות", או של מסמן, אפילו באמצעות כתיבה קודמת לדיבור, ולבסוף – באמצעות קיומו של לא-מודע במובנו הפרוידיאני. הגם שדורנו כיבד את התגייסותו הפוליטית של ז'אן-פול סארטר, ביקרנו הן את התנגדותו העמוקה להתמודדות גלויה עם שאלת הלא-מודע בהתהוות הסובייקט, והן את ההומניזם שלו הנשען על סובייקט "מלא", שקוף לעצמו.

בהמשך, במהלך כנס קלוּני השני, שאורגן באביב 1970 על-ידי La Nouvelle Critique [הביקורת החדשה], ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית, ביקרתי אותך כי לדעתי "כפרת" באותה מורשת ש"פירקת". אשר לי, רציתי להיות נאמנה אך לא דוגמטית. בהמשך הרגשתי קרובה יותר אליך והערכתי שצדקת בדובבך את היצירות מתוך עצמן, מבעד לסדקים שלהן, למרחביהן הלבנים, שוליהן, סתירותיהן, בלי לרצות להמית אותן. מכאן הרעיון שכדי להיות נאמן למורשת כלשהי צריך לבגוד בה, כלומר לא לקבל אותה כלשונה, בשלמותה, אלא לתפוס אותה בקלקלתה, לתפוס את "המימד הדוגמטי" שלה: "אני חש כיורש, נאמן ככל האפשר," כך התבטאת בראיון משנת 1983. באותו אופן, בדברך על לוינס, אתה אומר ש"הוא מגלה יחס של כפירה ושל נאמנות כלפי האונטולוגיה."

יריביה האמיתיים של מחשבת אותה תקופה הופיעו מאוחר יותר, ב-1986, כאשר לוק פֶרי ואלן רֶנוֹ פרסמו ספר שהיכה גלים: מחשבת 68.

כיום, באיזשהו אופן, אתה אחרון יורשיה של אותה חשיבה, שהתגלתה כפורייה במיוחד. ואם יורשה לי, אתה אפילו אחד משורדיה, מאחר שפרט לקלוד לוי-סטרוס, שאר שחקניה הראשיים של אותה התקופה הלכו לעולמם. ומבעד לתהליך הדקונסטרוקציה, נדמה שאתה מצליח להחיות ולדובב אותם, לא כאלילים אלא כבעלי מסר חי.

מצד אחר, וזאת ככל הנראה משום שאתה יורש נאמן וכופר כאחד, קיבלת על עצמך בעולם של ימינו מעמד של איש-רוח אוניברסלי, כמעמדו של זוֹלה בעבר, או של סארטר קרוב יותר לזמננו. בהקשר זה אתה מגלם סוג חדש של התנגדות, שדבריך ויצירותיך (שתורגמו ליותר מארבעים שפות) נושאים אותה לכל קצווי תבל. בקיצור, אני רוצה לומר שאתה מנצח.

מן הבחינה הזאת, נראה לי לעיתים שהעולם הסובב אותנו דומה לך ודומה למונחים שלך, שהוא עבר פירוק ושהוא נעשה דרידיאני עד כדי כך שהוא משקף, כמו תמונה במראה, את תהליך הצידוד של המחשבה, של חיי הנפש ושל ההיסטוריוּת, תהליך שהשתתפת בהחלתו.

ז'אק דרידה: נאמן וכופר, כמה שאת צודקת! לעיתים אני רואה את עצמי חולף ביעף מול ראי החיים, כצלליתו של משוגע (קומי וטראגי גם יחד) המתאמץ לבגוד מתוך כוונה לשמור אמונים. על-כן אני מוכן ללכת בעקבותייך, פרט לרמז בדבר ניצחון. אינני שותף לתחושתך – ואינני אומר זאת מתוך נימוס או מתוך צניעות. נכון, נראה שהנוף השתנה. אין להגזים אומנם, אבל נכון שנחלשים המאמצים הכפייתיים, לעיתים נלהבים, מפוחדים או מיואשים, להטיל ספק, ובכל מחיר, בעבודתי – ולא רק בה, כמובן, אלא בכל ההקשר שאליו היא שייכת (הגם שעלי לתבוע כאן פריווילגיה מפוקפקת: אני מושך תוקפנות עיקשת וקנאית יותר). נכון, מבחינים בסימנים, מדאיגים לעיתים לא פחות, ללגיטימציה מסוימת. אך איך אפשר לדבר על "ניצחון"? לא, ואולי זה גם לא-רצוי. אך כדי לחזור לנקודת הפתיחה, וגם כדי ללוות אותך בדו-שיח הזה, אני מוכן להסתכן בכמה הכללות על המושג "מורשת".

אמת, בין אם מדובר בחיים עצמם ובין אם בעבודה הרוחנית, תמיד הכרתי בעצמי את דמות היורש – וזה הולך וגובר עם הזמן, בדרך מודעת יותר ויותר, ולעיתים קרובות מאושרת. וככל שהרביתי להתמודד עם המושג הזה, הדמות הזאת, הגעתי למסקנה שבהבדל ניכר מהבטחת הנוחות המתקשרת – קצת מהר מדי – עם המילה הזאת, על היורש להיענות תמיד למין צו כפול, לתכתיב סותר: ראשית, יש לדעת ולדעת לאשר-מחדש את מה ש"קדם לנו", שאותו אנו מקבלים עוד לפני שבחרנו בו, ולפני שנוכל לנהוג בו כבני-חורין. כן, צריך (והמילה צריך כלולה בתוך המורשת שקיבלנו), שצריך לעשות הכל כדי לנכס לעצמנו עבר שידוע בעליל כי אינו בר-ניכוס מיסודו, בין אם מדובר בזיכרון פילוסופי, בעדיפות של לשון, של תרבות, או של המוצא באופן כללי. מה פירוש לאשר-מחדש? לא רק לקבל את המורשת הזאת, אלא להתניע אותה מחדש, בדרך שונה, ולקיים אותה. לא לבחור בה (מפני שמה שמאפיין את המורשת זה קודם כל שאין בוחרים בה, היא שבוחרת אותנו, ובעוצמה רבה), אלא לבחור לקיימה. ייתכן שהחיים עצמם, כלומר ה"היות חי", מוגדרים באמצעות המתח הפנימי הזה במורשת, באמצעות הפירוש-מחדש הזה של הנתינה, ואפילו של המוצא. האישור-מחדש, בו-בזמן המשך והפסקה, לכל הפחות דומה לבחירה, למיון, להחלטה. של עצמך ושל הזולת: חתימה כנגד חתימה. אך לא הייתי משתמש במילים אלה בלי להקיף אותן במרכאות וסייגים. החל במילה "החיים". היה צריך לחשוב על החיים בהתבסס על המורשת, ולא להיפך. היה צריך אפוא להתחיל מהסתירה הפורמלית והגלויה הזאת בין הסבילות שבקבלה לבין ההחלטה לומר "כן", ואז למיין, לסנן, לפרש, כלומר לשנות, לא להשאיר על כנו, ללא פגע, לא להשאיר שלם אפילו את מה שאנחנו מבקשים לכבד מעל לכל. וככלות הכל. לא להשאיר שלם: להציל, אולי, עדיין, לזמן-מה, אבל בלי להיתפס לאשליה של גאולה סופית.

וכאן את בהחלט יכולה להבין מדוע אני נרגש מדברייך על היעדר המתה או הימנעות מהמתה. תמיד אסרתי על עצמי לפגוע או להמית – ככל האפשר, כמובן, וככל שדקונסטרוקציה חייבת להיות "רדיקלית", או בלתי-מתפשרת. רק בזכות אישור-מחדש מתמיד של המורשת נוכל להימנע מאותה המתה. אפילו ברגע – וכאן נמצא צידו השני של הצו הכפול – שאותה מורשת, על-מנת להציל את החיים (בסופיותם), מצווה עלינו לפרש-מחדש, לבקר, להסיט, כלומר להתערב באופן פעיל כדי שתתחולל תמורה ראויה לשמה: כדי שדבר-מה יקרה, איזה אירוע, איזו היסטוריה, איזה עתיד-לקרות בלתי-צפוי.

תשוקתי דומה לזו של אדם המאוהב במסורת והשואף להשתחרר מן השמרנות. תארי לעצמך משוגע לעבר, משוגע לעבר מוחלט, לעבר שלא יהיה עוד הווה שעבר, אלא עבר כמידתו, או כאין-סופיותו, של זיכרון ללא תחתית – אך משוגע הנרתע משעבוד לעבר, מגעגועים, מפולחן הזיכרון. צו כפול אם-כן, סותר ועוכר שלווה, ליורש הזה שמעל לכל אינו מה שקרוי "יורש". אך בלעדיו, נדמה לי ששום דבר אינו אפשרי, שום דבר אינו מעניין, אינו נחשק. הצו הזה מכתיב שתי מחוות גם יחד: להותיר את החיים בחיים, להחיות, לברך את החיים, "לתת לחיות", במובן הפיוטי ביותר של מה שהפך לצערי לסיסמה. לדעת "להותיר", ומשמעות המילה "להותיר", בהקשר זה, היא אחד הדברים היפים ביותר, המסוכנים ביותר, ההכרחיים ביותר שאני מכיר. קרוב מאוד לנטישה, לנתינה ולמחילה. בלי זה – ללא אהבה, אם תרצי – לא תיתכן התנסות ב"דקונסטרוקציה". היא מתחילה בכך שהיא מחווה קידה למה, או לאלה, הייתי אומר, שהיא "נטפלת" אליהם. "להיטפל", הינה "דרך התנהגות" אופיינית לשפה הצרפתית, מפתה מאוד, ומאוד קשה לתרגום, מה דעתך?

"דרך התנהגות" זו מתאימה מאוד לדקונסטרוקציה, הנטפלת תוך כדי התאהבות למה שהיא מבינה ולוקחת בחשבון, ונלכדת בו. יש למונח הזה גבולות משלו. ה"קונספט" הלטיני או הצרפתי, כמו ה-Begriff הגרמני [וה"מושג" העברי], מציינים מעשה של "תפיסה", "אחיזה". הדקונסטרוקציה נחשבת אומנם להיפר-מושגית, ואכן היא כזאת, היא צורכת כמויות גדולות של מושגים שהיא יוצרת או יורשת – אך רק עד הנקודה שבה איזושהי כתיבה חשיבתית חורגת מהתפיסה, או מהמיומנות המושגית. או-אז היא מנסה לחשוב את גבולות המושג, היא מתנסה בחוויית החריגה הזאת, היא מתרפקת על החריגה ממנו. זה כמו אקסטזה של המושג: נהנים ממנו עד גודש.

בטקסטים "המפרקים" התקיפים לכאורה שכתבתי על היוצרים שהזכרת, תמיד יש רגע שבו אני מצהיר, בכנות גמורה, על ההתפעלות, החוב, ההוקרה – ועל ההכרח להיות נאמן למורשת, כדי לפרשה-מחדש ולאשרה-מחדש עד אין-סוף. כלומר, במלוא האחריות והסיכון האישיים, בצורה בררנית. לעולם לא אדבר על משהו שאינני מתפעל ממנו, אלא אם איזה פולמוס (שלעולם לא אני אפתח בו), מאלץ אותי לכך, ובתשובתי אני משתדל להגביל את עצמי לנושאים בלתי-אישיים, או בעלי עניין משותף. אם המורשת מכתיבה לנו תפקידים סותרים (לקבל, ועם זאת לבחור, לארח את מה שקדם לנו, ועם זאת לפרשו-מחדש, וכו'), זה מפני שהיא מעידה על סופיותנו. רק ישות סופית יכולה לרשת, וסופיותה מחייבת אותה. היא מחייבת אותה לקבל את מה שגדול, עתיק, עצום וארוך-טווח יותר ממנה. אך אותה סופיות עצמה מחייבת גם לבחור, להעדיף, להקריב, לסלק, לזנוח. דווקא כדי להשיב לקריאתו של מה שקדם לה, להשיב לו וליטול אחריות עליו – הן בשמה והן בשמו של הזולת. אין למונח האחריות כל משמעות מחוץ להתנסות במורשת. עוד לפני שנוטלים אחריות למורשת נתונה, יש לדעת שהאחריות, באופן כללי ("ליטול אחריות", "להשיב בשם") מוכתבת לנו מראש, ולכל אורך הדרך, כמורשת. אנחנו אחראים כלפי מה שקדם לנו, אך בה-בעת כלפי מה שעתיד להיות, כלומר כלפי עצמנו. פעמיים "כלפי". על היורש מוטל חוב כפול כלפי מה שלו הוא חייב אחת ולתמיד. מדובר תמיד במין עירוב זמנים: לתת קדימות "בשם" מה שקדם לנו, ולתת קדימות לשם עצמו! להמציא את שמנו, לחתום אחרת, חתימה שתהיה תמיד חד-פעמית, אך "בשם" השם שאנו יורשיו, אם אפשר!

בהתייחס לאותן שנות השבעים שהזכרת, החוק הכפול הזה אכן מוכח. אפשר היה למצוא דוגמאות אחרות, בוודאי, במשנות פילוסופיות קודמות, כגון אלה של אפלטון, דקארט, או קאנט, הגל או היידגר. אך מאחר שבחרת לתת קדימות למה שמשותף בינינו, אני שמח ששיחתנו מתחילה כך. צעד-צעד נבחן כמה מהנקודות שבהן הצטלבו דרכינו.

ואכן מבחינתי, בסוף שנות השישים, היה מדובר בקבלת ירושה, ואני מתכוון בכך לנטילת אחריות על מורשת מסוימת, ברגע היסטורי שבו כבר נכתבו ורווחו יצירות חשובות בתחום הפילוסופיה. אינני מדבר רק על הוסרל או היידגר, אלא קרוב יותר אלינו, בצרפת, על לוינס, לאקאן, לוי-סטרוס, ומאוחר יותר, על פוקו, אלתוסר, דלז (Deleuze) כמובן, ליוטאר (Lyotard). אך גם אם כל זה יכול היה להיראות אקלקטי (ולא היה כאן שום רמז לאקלקטיות, להיפך, מדובר במרחב אחר של זיקה, ב"שייכות" משותפת שעוד נותר להגדיר אותה, והמורגשת טוב יותר – קצת יותר מדי אפילו – בחו"ל מאשר בצרפת), הרגשתי הסכמה מלאה עם דרכו של כל אחד מהם, חרף השוני ביניהם. זו הסיבה שבגללה, אם אכן עוקבים אחר כתבי מראשיתם, תמיד מגיע רגע שבו אני מדגיש את השייכות. כך עשיתי עבור כל אלה שמנינו זה עתה.

אך הרגע הזה היה גם מה שכינית ה"שיטה". התחלתי לכתוב, בין 1962
ל-1966, כשהסטרוקטורליזם היווה לא רק חשיבה שיטתית, אלא חשיבה חדשה על השיטה, על הצורה השיטתית, בהשפעה ניכרת של הדגם הלשוני אצל לוי-סטרוס ולאקאן, תהיה אשר תהיה המורכבות שכל אחד מהם, בדרכו, הוסיף לאותו דגם. ואומנם, באותו שלב חשתי בפוריות ובלגיטימיות של הצעד הזה, כתשובה לסוגים שונים של אמפיריזם, של פוזיטיביזם, ושל "מכשלות" אפיסטמולוגיות אחרות, כפי שנהגו לומר. אך בה-בעת הייתי ער למחיר שיש לשלם, כלומר תמימות מסוימת, חזרה זחוחה במקצת על הליכים פילוסופיים עתיקים, כניעה כמו-סהרורית לאיזו היסטוריה של המטאפיזיקה שנגררתי לפענח את תוכניתה, את צירופיה, את כל אותן האפשרויות שנראו לי אז סחוטות, עייפות. האמנתי שאני מסוגל להבחין במה שיכול להיות עקר, ואף נמהר ודוגמטי, בתוכנית הזאת. למרות או באמצעות "החתרנות" שדיברת עליה. אני חושב בייחוד על ההתעלמות ממוטיבים אחדים, או על שלילתם המעשית, כגון שבירת הרצף ההיסטורי, ההפסקה, המעבר מכוח שיטתי אחד למשנהו, וכו'. בשלב הזה, ובזהירות, הרביתי להדגיש את מוטיב הכוח, שהסטרוקטורליזם היה עלול לנטרל. ונדמה היה לי שצריך לקחת בחשבון את הקשר הזה שבין כוח להיסטוריה.

התשובה הדקונסטרוקטיבית לחיבורים כגון אלה של פוקו, לוי-סטרוס או לאקאן, היתה שונה בכל פעם. ושונה מטקסט אחד למשנהו. כמעט ולא כתבתי על מחבר זה או אחר באופן כללי, וגם לא טיפלתי בגוף-יצירה כולל כאילו הוא אחיד. חשוב יותר בעיני לאתר את חלוקת הכוחות והמוטיבים בחיבור זה או אחר, ולזהות את מה שהוא רואה כחשוב ביותר, משני, או חסר ערך.

גם כאן, ניסיתי – כפי שאני תמיד משתדל לעשות – לכבד את הניב, או את ייחודיותה של החתימה. ההגות הסטרוקטורליסטית, המשותפת לאותם מחברים, היתה מופעלת כל פעם בסגנון אחר, ועל גופי-יצירה מגוונים. עבור כל אחד מהם, רציתי לחשוף את מה שכינית בשם "המימד הדוגמטי" – משמע שארית התמימות – כדי "לפרק" אותו, תוך כיבוד הדרישה הסטרוקטורליסטית. מעולם לא התבטאתי נגד הסטרוקטורליזם.

א. ר.: להיפך, כתבת משפט יפה, ב-1963, ב"כוח ומשמעות": "ואם הסטרוקטורליזם ייסוג יום אחד, וישאיר את חיבוריו ואת סימניו על חופי תרבותנו, פלישתו תהפוך לשאלה עבור היסטוריון הרעיונות." זו מחוות הוקרה: ביום שהסטרוקטורליזם ייעלם ככוח יוצר, נצטרך להתאבל וגם להעריך את מקומו בתולדות התרבות...