פרק מתוך הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2004 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

המבט או יובל המאה של אלכסנדר סרגייביץ'

שלושתם ישבו ליד תנור הנפט בציפייה. בציפייה? ממש בכליון עיניים. דימה שפיגל, שהיתה זו חנוכת דירתו החדשה, שאול טשרניחובסקי וקירה טאמזין. טשרניחובסקי, שצעד בגשם מדירתו שברחוב אחד העם פינת החשמונאים, היה רטוב כולו. הוא פשט את אפודתו הכבדה, מחה בקפדנות את פניו, ובידר בתנועת-יד מהירה את שערותיו ואת שפמו. הוא היה סקרן לדעת איך תיראה דירתו החדשה של דימה שפיגל. התדמה גם היא לתא-נזירים: מיטה צרה, קערת רחצה, כוננית ספרים, שולחן עץ קטן, שני שרפרפים – או שמא יפליג דימה, שזכה בירושת דודו בעל הקיוסק, אל איזה סטודיוֿלוֿ רנסנסי, או לקבינט של בית-בושת. הוא התבונן סביבו: אותה מיטה, ארון ספרים רחב וגבוה, שולחן עץ גדול וכבד, כמה כיסאות טוֹנֶט והשרפרפים העתיקים. אמנם תא-נזירים, אבל גדול יותר.

טשרניחובסקי חיבב את דימה, שנראה כמו ציפור, כמו פשוש קטן. הוא חיבב את משקפי מסגרת-הפח הזעירים שלו, את רזונו, את קטנות-קומתו, את המבטא המוזר שהיה לו בכל שפה שדיבר (ארבע-עשרה שפות); פשוש מלומד. רק הכיפה שדימה חבש הסלידה מעט את טשרניחובסקי. במרתף הבנק, בין כתבי-היד שלו, התעודות והאיגרות, אותות ההצטיינות הזוהרים – "לפי הוראת המפקד הראשי של החזית המערבית ובחסותה של הוד-רוממותה הנסיכה טטיאנה ניקוֿלאיֶיבנה. הוענקו לרופא בית-החולים על-שם שֶׂרָפִים הקדוש מסארוֹב, שאול טשרניחובסקי, אותות ההצטיינות על שם סטניסלב הקדוש דרגה שלוש ועל-שם אנה הקדושה דרגה שלוש." אנה על הצוואר... הו, טטיאנה ניקולאייבנה... בין כתב-מינוי למפקד מסדר "השושנה הלבנה" בזכות תרגום הקאלֶוואלָה ומכתב מאיגוד פא"ן העולמי המפציר בו למלא את מקומו של ביאליק – בין כל אלהשמר טשרניחובסקי על מכתבו של דימה: עשרים ושישה עמודים כתובים רוסית שזורה שורות עבריות, כבאיגרותיהם של נוסעים ורבנים העטורות בקישוטים תמימים. כל המכתב כולו היה על "בלדת הכוורת": "בממלכת-דונג, בקריית שעווה, שם נרדמת מלכה בחלום-תאווה..." הוא קרא את המכתב וידע שיש עלי אדמות לפחות אדם אחד האוהב ומבין את שירתו.

טשרניחובסקי רצה לשוחח עם דימה על אותו נוכל, נחמיה מוֹדזֶלֶביץ', שפירסם מאמר ונשא הרצאה. במאמרו יצא נגד "החנפנים הרוסים" השרים הללויה לכבוד מאה שנים למות פושקין, שהיה, כך הוכיח מודזלביץ' בלהט, אנטישמי ככל הרוסים. לחגוג – מדוע לא? אבל כמו שחוגגים יובלות לוויקטור הוגו, ללאמארטין, בלי השתפכויות, רק מפני שהאיש השפיע על מאנה, שמעונוביץ, פיכמן, יפֶה, ביאליק. ובהרצאתו אמר: שאול טשרניחובסקי גאון הוא – כולי עלמא לא פליגי – אבל טוב היה לוּ הגאון הזה קרא פעם מה שתירגם. לתרגם את דברי זאוס אל הֵרָה במועצת האלים: הרה, מֵה דֵה פַּמְפַּן אַפּוֹסְקוּדְמַיינֶה תֵיאוֹיסין! בדמות: אל לך, הרה, תריבי בקצפך עם בני האלים! אַפּוֹסְקוּדְמַיינֶה... מילה כמוה כמלכה ששובל שמלתה הארוך נישא על-ידי נערותיה – וקצף?! הרי זה סגנון של כובסות! הכך יש לתרגם הַפַּקְס לֶגוֹמֶנוֹן זה, המפואר במצלולו? ומה זה: אל לך תריבי? המילה "אל" פירושה "לא". אילו כתב: מה לך תריבי, אבל "אל"... זה נשמע רבני מעיירה קטנה, שגוי מבורוּת או קפריזה. ובשביל עברית של רבנים לא צריך להטריח את הומרוס. הוא מנמנם אמנם פה ושם אבל רק לעיתים רחוקות משמיע נחירות רמות כל-כך.

מלומדים! לכולכם סיבות טובות, כמו למרצחים! דימה יודע את סודותיהם הקטנים. אני אמן! ואיך, מודזלביץ', הייתי צריך לתרגם מילה שמופיעה פעם אחת – במילה עברית שאיש לא יבין? אני משורר, לא בלשן! אבל צריך לדבר עם דימה. הרה, מֵה דֵה פַּמְפַּן אַפּוֹסקוּדְמַיינֶה תֵיאוֹיסין?

הוא גם ציפה שיפול משהו סוף-סוף בינו לבין קירה טאמזין. לא שחשק בה במיוחד; היא היתה מתוחה משהו, ובשנים האחרונות אף העלתה בשר. מעודה לא חיבבה אותו באמת. היא עצמה היתה אמנית: אפילו הערצה לא התגלגלה אצלה לאהבה, לתשוקה. היו אומרים שגם בשנות להטה התעניינה יותר בשני נערים מאשר בגבר אחד, אם להאמין למה שאומר אשר ברש. הוא התבונן בה: קירה באמת לא עוררה בו משיכה מיוחדת. ואף-על-פי-כן, גם עכשיו, היה משהו מוזר במבטה, משהו מעורר ומטורף בצחוקה. היא היתה אהובתו של משורר רוסי צעיר, שאת שיריו המעטים אהב לפני שנים רבות. היא היתה האישה הפראית שלו, האישה הפראית שכל משורר זקוק לה בצד רעייתו. טשרניחובסקי ראה אותו לא יותר משניות ספורות, אבל זכר אותו היטב, את גוף האֶפֶבּ עם קו העונג שחצה את חזהו עד טבורו, כמו דיוניסוס הצעיר האוחז בתירסוֹס. תמיד האמן מהיר מהעולם, ורק אם צריך – איטי מן העולם. אבל מהירותו של האֶפֶבּ היתה הזויה, חלומית. הוא מת צעיר, יפה, כה מסוכן בתרדמתו הסהרורית. ומפני שקירה היתה האישה הפראית שלו, הוא רצה בה. הוא שלח מבט מהיר בצווארה, בידיה. הגשם החדגוני פסק. טשרניחובסקי הקשיב. צליל משונה נשמע ליד החלון. צליל שקשה היה לנחש את טיבו. איזה גירוד, רחש, השחזה, צליל יבש אחרי טפיפתו הרטובה של הגשם. הוא לא יכול היה להבליג על סקרנותו וניגש לחלון: שלושה חתלתולים שיחקו בחצי קליפת ביצה, גוררים ודוחפים אותה, מעיפים אותה בעדינות. נשימתו התקצרה. הוא פשט את כפו על חזהו ומילא ריאותיו אוויר, כמו אותם ילדים שהיה מצווה עליהם לנשום עמוק. הוא היה מהיר, אבל החרדה היתה מהירה ממנו. רק עכשיו ראה ציפור לא גדולה. רטובה מעט, שהתבוננה אף היא במעללי הגורים הלבנים בקצה מרזב שבור; נקודות כהות היו על חזה: קיכלי. הוא היטיב להכיר את הציפורים האלה.

"סִיף-סִיף," אמר.

"סִיף-סִיף... סִיף!" השיבה הציפור לטשרניחובסקי.

דימה התכונן כבר יומיים לחנוכת הבית. הכין שלושה סוגי בשר – בשר קר, גולאש הונגרי, ומה שדודתו כינתה בשם "גולאש צרפתי", והרבה יין לבן. הוא בישל גוֹלוּבְּצי, אחרי שבחר בקפידה כל עלה. זה היה מאכל שהיה טורח עליו רק פעם בשנה. כרוב הוא דבר סבוך, פקעת של מצבי-רוח. לא לחינם נבחר לשמש כעריסתו הארצית הראשונה של תינוק, מבוך נשי בעולם הצומח. הוא הכין פלאן לימון ופלאן תפוזים. דימה אהב את טשרניחובסקי. לא היתה זו אהבה ממבט ראשון, אבל הוא אהב אותו. הוא האמין שאחי-סבו אכן חי יותר ממאה שנה, האמין בסיפורי הגבורה שסופרו על משפחתו, סיפורים שטשרניחובסקי מעולם לא טרח להכחיש. הוא היה, בסופו של חשבון, מעין בּוֹגאטיר רוסי-סֶרבּי-יהודי. תחילה הרגיש דימה שיש "יותר מדי" בשירתו, ואף פיקפק באינטליגנציה שלו, עד שיום אחד קרא אצל רוזאנוב – איך נעלם מעיניו הדבר קודם לכן למרות שקרא זאת לא פעם – על חוסר האינטליגנציה של טולסטוי. אדם השומע רוסית אינו יכול שלא לאהוב את רוזאנוב, אך כשקרא זאת, אמר בליבו: מיהו רוזאנוב בהשוואה לטולסטוי? הריהו כננס חריף-שכל, שדון ממולח, אַלבֶּריך השחור, אחד מננסי הניבֶּלוּנגים... טולסטוי הוא דֶמיוּרגוֹס, בורא הר, מדבר, נהר, הר-געש, גנים תלויים, קריה אדירה. השדון הקטן יברא, אולי, לטאה, עקרב, חיפושית – והוא מעז להשוות את שנינותו שלו עם העדר האינטליגנציה של בורא ההר והמדבר... ואז נזכר בטשרניחובסקי – איזו חיוּת בשיריו, איזו עוצמה, איזה רטט שוצף בתרגומיו! מי כבר יודע פינית, אבל דימה הבין די סרבית, ובוודאי שידע את הומרוס. היה דבר-מה בלשונו שענה ללשון עולם הגברים העתיק, העולם המסתורי מכל, העולם שאל לו לאיש-ספר להרהר בו יותר מדי. "רק לראות אישה יפה, דימה," אמר לו כשנפגשו בפעם הראשונה בתלֿֿאביב, "והיא רק שותקת לידך – זה מאורע נפלא; אם היא משוחחת איתך – הרי זה חג; אם היא גם מביטה בך בחיוך ובסקרנות – מתחשק לך לרקוד קוֹזאצ'וֹק משמחה! אם היא נוגעת בך קלות, כבר משמיע העוגב את ווֹקְס אנגֶ'ליקה שלו. ותאר לך שהיא מחבקת אותך, נושקת לך... מתנה עימך אהבים, הרי זה אושר עילאי, דימה!"

הוא מזג וודקה לכוסיות מוארכות, גבוהות-גבעול, שקיבל מדודו הקיוסקאי. כולם הפריזו בשווי הירושה, דבר אגדי אצל אנשי-עט ואמנים: ירושה, מתנה, קאמפַּסְפֶּה האלוהית. לעולם לא תקבל שי ממלך ולא מלורד צעיר, טובע במשי ובבשמים. אבל הירושה הספיקה לרכישת ארון הספרים והשולחן, ולתשלום שכרֿֿדירה גבוה יותר. רק עוד דבר אחד היה חסר: הסֶקרֶטֶר, הסֶקרטר המופלא של מַריֶיטָה, מרים, ידידתה של קירה. מרייטה-מרים רצתה למכור את הסקרטר, הוא שמע זאת במו אוזניו, אבל קשה היה לה להיפרד מעליו. ואין פלא! זה סקרטר היאה לשר, לשגריר ממלכה גדולה! עץ אגוז! צירים בוהקים בזהב! תאים חשאיים! והעץ הנפלא ללא פגע, למרות הטלטולים הרבים. מעודו לא עמד במשא-ומתן על דבר כלשהו. רצו שיהיה ספרן – בבקשה; מתרגם בבית-המשפט – לרשותכם, רבותי; לכתוב לעיתונים יהודיים בארצות-הברית – תמיד נכון. מאז הלכה אמו לעולמה, היתה דודתו קונה לו כל מה שנצרך לו. הוא עצמו היה סר לחנויות רק כדי לקנות ספר או תקליט. לוּ רק היתה קירה מוכנה לתווך בינו ובין מרייטה-מרים! איזה רהיט! אילו עדינות וכוח! האֶבֶּניסטים האלההיו אמנים של ממש, בלי הגזמה, אמנים גדולים. סוף המאה השמונה-עשרה? 1820? תמיד חשש כשטשרניחובסקי היה מתחיל לחקור אותו לפרטים היסטוריים. בעת האחרונה התעניין בתולדות ארץ-ישראל. מי יודע מה זמם? שאל על הצלבנים, איך כבשו את ירושלים, באיזה שער באו. באיזה יום, באיזה מזג-אוויר... דימה ניסה לשכנע אותו, בנימת קול אדישה, שאין עניין רב בצלבנים, שאם לא כן, היה אומר לעצמו, יש להניח שתיכף ידשדשו בשיריו סוסי הצלבנים שקועים עד חזותיהם בדם השוטף כנהר בהר-הבית. האיש היה מסוכן. אפילו מסעו הארצישראלי של קיסר ביזנטיון צימיסְקֶס, מסע שנראה חף מכל פשע – מי יודע איזה נזיד יבשל ממנו? מוטב שיכתוב על קולות בעלי-חיים לפי המדרשים, מדרש שלמה... הזאב זורד, הנמר צורח, הפיל – מה עושה הפיל במדרש? – נוהם, הצבי מפרט, הראם מצלצל, היחמור מבריס (?), הגרפית (?) מלבלב... סיף... סיף... צעירי ישראל בטיילם בלילות יזהו ציפורים לפי קולותיהן...יכה שאול את הגֶבְּראיסטים בנשקם שעבר כבר מזמן את תמורת לאזארוּס המינרלית לפני שקם לתחייה. אהה, עברית, נסיכת יהודה, princesse lointaine.

קירה טאמזין היתה חסרת סבלנות יותר מכולם. היא נגסה בבשר הקר בלימון... לא היה כאן כל ספק – דימה, שמשקלו קטן ממשקל אווז מפוטם, ידע לבשל. לפחות זה. כמה משעמם היה, בעומס ההשכלה שלו ובהתנשאות (את מוכרחה לנקות קצת את אוזנייך, קירוֹצ'קה, אמר לה פעם כשטעתה ברגל אחת בשורה מסובכת). דירתו, כמו קיטונו הקודם, היתה מקום ללא אישה, ללא שום אישה. כמו אחוזת קבר. רק על הקַטַפאלק היו מונחים הבשרים המופלאים. דימה היה מת. הוא נולד מת. כל דבר היה חשוב לו מהחיים. אבל אנחנו חיים, כמו שתירגמה תמר, ואין סיבה להתאבל לשווא, אכן אציע לכבוד המת – צלצול גביעים וצעקות הידד... המשתה בשעת הדֶבֶר. מאה שנים למותו של פושקין. אולי משום כך הזמין אותי ואת טשרניחובסקי. עיתונים... מילים... הגולאש הזה (צרפתי?) הוא יצירת מופת. הרוטב הכתים את צווארון שמלתה הרחב, אבל קשה היה לה לקום. היא לגמה עוד וודקה מהכוסית הארוכה. מילים, מילים מאוסות... מילים כתובות כמוהן כבדלי סיגריות מעוכים ומצחינים.

שאוּלללל! ככל ששתה יותר כן הופז מבטו המכוון אליה, אף מגפיו הבהיקו יותר. ודאי ציחצח אותם לפחות חצי שעה, ירק עליהם כל הזמן, כמו ברומנים מן המאה שעברה, רומנים גדושי יריקות. ותלתליו המשוחים בברילנטינה? כל זה לכבודי? שמא חפץ אדוני שאעזור לו לחלוץ את מגפיו? אחורי מול פניך, מגפך הנוצץ בין רגלי ואדוני יבעט בי בעיטה קלה. כדי לעזור לי לחלוץ אותם? תמיד אותו מבט. מדוע? גם בברלין... לא קירה את – לאוּרה, בֵּיאטריצֶ'ה... שניהם ודאי היו מתפלאים לו ידעו מדוע יצאה מביתה ביום גשום שכזה ובאה לחנוכת הבית העלוב. רק דבר אחד עניין אותה, זה שלוש שנים תמימות: אוכל ומשקה. רעב איום מלווה בהזיות ריח היה רודף אותה יומם ולילה, ריח ניחוח של תפוחי-אדמה אפויים, נקניקים שמנים, טעם מעטה העור הדק, החם והלח של נקניקיות, ריח גרגרי יער, חביתות עם בצל... קירה פתחה חפיסת סיגריות חדשה. היא אהבה את רגע פתיחת החפיסה החדשה ולפעמים היתה זורקת את הישנה אף-על-פי שנותרו בה עוד כמה סיגריות. טשרניחובסקי הגיש לה אש והביט בה במבט זוהר. מה שרצה ממנה הפייטן היה ברור יותר ויותר... אבל האם באמת, האם באמת, שאולללל? משהו סתווי הופיע באיש, משהו שלכתי, על במותיך חלל, אתה, שאולללל? חולצתו הרקומה היתה נאה למדי. הכל בשבילי? משורר לאומי – שאנדור פֶּטֶפי, אדם מיצקייביץ'... היתה לו תכונה אחת לפחות של גיבורים הומריים, כמוהם ידע לחגוג, ואצל הברברים הללו נחשב הדבר שווה-ערך למלחמה. מדוע, מדוע, תמיד נותן אתה בי מבט כה לוהט? פעם, בברלין, העביר אותה בזרועותיו מעל שלולית מים ובוץ. כולם פֶטישיסטים – הגברים! אבל כמה חזק היה אז, ואולי גם עכשיו, חרף פעמי הסתיו? האופן שלחץ אותה אל גופו...

טשרניחובסקי שאל:

"באמא רוסיה ודאי מגירים וודקה כמו גשם לכבוד מאה שנים למותו של פושקין. מה אתה אומר, דימה?"

"ומי יודע אותם, הבולשביקים? מצד אחד היה האיש קאמֶריוּנקֶר, מצד שני הרי היה פושקין..."

"יחגגו, דימה?"

"יחגגו, יחגגו, אני חושב."

"בֶּרל רוצה שאכתוב למוסף מיוחד. לכתוב, דימה?"

"כתוב. אתה אוהב את האיש."

"את פושקין?"