יצירת המופת של דן צלקה, נפתחת ב-1919, במסעה של אוניית העולים רוּסלאן מאודסה ליפו, ומסתיימת בתל-אביב הקדחתנית וההוללת של סוף שנות השישים. בין לבין פורש צלקה את הסיפור הגדול, המחריד והמסעיר, שדחף יהודים רבים כל-כך במאה העשרים לעקור ממקומם ולחפש מולדת ותרבות חדשה – סיפור העקירה והשבר שממנו נולדה חברת המהגרים הישראלית. לרומן שלושה גיבורים: הארכיטקט הציוני עזרא מרינסקי, שעלה לארץ על סיפונה של רוסלאן, התמסר בהתלהבות לבניין המולדת החדשה אך גילה בערוב ימיו שזו הנחילה לו בעיקר מפח נפש; ילד-הפלא אלק צ'רניאק, שחלום נעוריו הגדול – להיות אזרח פולני ואינטלקטואל אירופאי – התנפץ שוב ושוב ופינה את מקומו לחיים סבוכים בשוליה של החברה הישראלית; ומאדי מרינסקי, בתו של עזרא, שנולדה והתחנכה בארץ אך מתקשה למצוא בה את מקומה. יחד הם מציעים שלוש נקודות-מבט מתנגשות אך משלימות על מסע ההגירה היהודי לארץ-ישראל – מסע שנולד מתוך תקווה מסתורית לחיים חדשים, חצה בדרכו הרס וחורבן אדירי ממדים, והוליד את המקום הצפוף, התוסס והאלים, שכולנו חיים בתוכו. 'אלף לבבות' מוגש כעת לקוראים בגרסה ערוכה מחדש, שהוכנסו בה שינויים רבים ומשמעותיים. מטרת העריכה מחדש, שנעשתה על-פי בקשתו של דן צלקה ובהתאם להנחיותיו, היא להאיר את יופיו הגדול של הרומן ולאפשר לו להתגלות לקוראים רבים ככל האפשר. לספר מצורפת אחרית-דבר מאת אלי הירש, מעין מדריך למטייל ב'אלף לבבות', המנסה להבין את הזיקות בין יצירתו של צלקה, השקפותיו האסתטיות וסיפור חייו המיוחד.
מן הביקורת:
"רומן חכם, מורכב, אך גם קריא והדור."
אמנון נבות, צומת השרון
"נדמה שאין עוד סופר ישראלי שהיה יכול להעניק מידה גדולה כזו של חיות לבית-חולים בסמרקנד ולפציינט הקוריאני שבו, המהלל את סטלין, לארמון אצילים מתפורר בפולין, למאורתו של מתבודד תמוה בירושלים של שנות העשרים, לשיחות בטלות עם ביאליק. התוצאה היא רומן שהוא מסע למחוזות אחרים של הרומן. עם כל הכפירות האפשריות, צלקה מייצג בכתיבתו כאן אופציה שנדחתה על-ידי בני המקום, וקד קידות ספרותיות בפני אוסף גדול של מעצבי-תפיסה, מפרוסט ועד ורפל, מניטשה ושפנגלר ועד לאקאן. התוצאה עלולה היתה להיות טרקטט משמים. לא כך בעט האמן של צלקה. ברישומים המהירים שלו יכולים הקוראים לשוט על פני הריאליה הנרקמת כאן בעושר פרטים, באלפי התבוננויות קטנות, גם מבלי לתת את הדעת לכובד האידיאי. הספר ראוי לכמה וכמה קריאות..."
אריאנה מלמד, חדשות
"רק אחת לכמה שנים נדפס אצלנו רומן שמחדש חידוש גדול בתחום התוכן והצורה, רומן שמעניק הרגשה של פריצת דרך חדשה לכתיבה הספרותית. אני דולה מן הזיכרון רומנים אחדים כאלה: 'ימי צקלג' לס. יזהר... 'זכרון דברים' ליעקב שבתאי... 'אלף לבבות' מעניק לנו גם הוא חווית חידוש מרעננת כזו. הישגו של צלקה ב'אלף לבבות' כה מרתק וכה מענג, שאילו היה עלי לציין יצירה הראויה בשנה זו לאחד מהפרסים הספרותיים החשובים שמוענקים אצלנו לסופרים – היה דן צלקה המועמד הראוי מכולם בזכות 'אלף לבבות'... לאחר 'אלף לבבות' יהיה קשה לכתוב כפי שכתבו קודם לו. וזו סיבה נכבדה למדי לזכות אותו בהערכה שהוא ראוי לה."
יוסף אורן, מאזניים
"'אלף לבבות' הוא בבחינת המשך למסורת הפרוזה והרומן הרוסי הגדול. זו פרוזה שאין לה המשך של ממש ברוסית וברוסיה עצמה. 'אלף לבבות' הוא המקבילה של היום לרומנים של טולסטוי וטורגנייב, ומבחינות מסוימות אף עולה עליהם. רבות ספדו לרומן הכתוב ברוח הרומנים הרוסיים הגדולים, בעוד שדווקא לרומנים במסורת פרוסט וג'ויס, שהם למעשה כספר חתום לקורא מן השורה, אבל מפרנסים בכבוד חוקרי ספרות, הייתה עדנה. והנה בא ספרו של דן צלקה להפריך סוג כזה של כתיבה. 'אלף לבבות' הוא רומן זורם שספג את כל הלקחים של הרומן הרוסי במאה ה-19 וה-20. אין זה רומן 'רוסי לתיירים', אלא רומן רוסי משיעור קומתם של טולסטוי ודוסטוייבסקי, אבל אין הוא כאחד משניהם – אלא הואדן צלקה. סופר הכותב עברית נפלאה וחופשית לגמרי בלא להסתכל הרבה אחורנית."
דמיטרי סגל, על המשמר
מתוך הביקורות על המהדורה הראשונה, 1991:
"הספר לא עוזב אותי... משהו שעוד לא היה כמוהו... גם רומאן, גם אנציקלופדיה, אבל גם מדיטציה וגם הארה... רומאן היסטורי ענק, מן המורכבים ביותר שקורא הספרות עשוי לפגוש, כש'מלחמה ושלום' ו'זכרונות אדריאנוס' נלקחים בחשבון... הצד ההיסטוריוסופי שמציג הספר הזה הוא לא פחות ממדהים. זה אולי הרומן ההיסטורי החכם ביותר שקראתי... אחד הספרים הגדולים והחכמים ביותר שיש, ובתוך הרנסנס הספרותי המתרחש כאן יש בו באמת גם משהו מן הרנסנס ההוא."
אריאל הירשפלד, הארץ
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2008
העין השמאלית. המסך נרעד. קול רעם קצר אך רם. הבימה מחשיכה, ושוב קול רעם... אור לבן...
שתי הנשים בחנו את ראשו המגולח, את הצלקת הגדולה שעל לחיו השמאלית ואת הצלקות הקטנות יותר שעל מצחו וקודקודו.
מה רואות עיני? האומנם קצין פרוסי?
קצין פרוסי? כאן? על רוּסלאן?
אולי ברח מאויבו בנפש, שרצה לקטוף את אוזניו או לקצץ את קצה אפו...
אה, מוּרָה, מוּרוֹצְ'קָה... העיפי עין: לוּדְמִילָה צ'ארְסְקאיָה, ספר של ילדוֹת! את חושבת שאיש כזה היה קורא ספרי ילדוֹת ברוסית? את מטורפת לא פחות מכפירי הגרמנים... קצין פרוסי על רוסלאן!
את צודקת, ליובה...
היא אמרה משהו בקול נמוך, ושתיהן פרצו בצחוק.
מדבר. ערפל ברקע. שרידי קרב: חניתות, קסדות, מגינים, חרבות.
גבירותי, אמר ופקח את עינו השמאלית.
מושכות סוסך. מֵייפְלַאוּאֶר הישראלית... כבר בשנת 1962 נשמעו דיבורים על הכנת חגיגות היובל למסעה של רוסלאן. פוליטיקאים, תעשיינים, סוחרים, משוררים, ציירים, אדריכלים – כל אלהשבאו על סיפון האונייה האגדית כמעט יֵצאו להפלגה על 'שלום' המפוארת ויעשו את דרכם ליפו, אם לא מאודסה, הרי לפחות מנמל חיפה. ואלמלא מותה של גברת צֶ'מֶרינסקי, אלמלא הדלֵקה... מייפלאואר! רק איש אחד מנוסעי רוסלאן התאים להשוואה עם אוניית הצליינים: אדון אוסישקין, מלך מלכי הציונים, שאח השאחים, פאדישאח אוסישקין, שהיה מתבודד בתאו ורק פעם אחת ביום היה יוצא לטיול, נוקש בחוד מקלו ברצפה, זקוף, ממאן להביט שמאלה וימינה, עיניו שטות בשמים הקודרים, בערבות המים, בנחשולי הים, סוקרות בשלווה מלכותית את פראות איתני הטבע. הבדחן מקבוצת החסידים, שהיה מחקה את נוסעי רוסלאן וחורז עליהם חרוזים ביידיש במהירות מפתיעה, חיקה להפליא את אדון אוסישקין. בגופו הצנום של הבדחן נראה אדון אוסישקין נעים יותר משנראה בגופו שלו. הבדחן אָצַל חיבה סמויה לדיוקנו, משהו ילדותי וחלוּם. כאדון אוסישקין הממשי, היה גם אוסישקין שלו נועץ את חוד מקלו בדיקטים, בחפצים, בחבלים, באשפה, כאילו הוא דוקר ומרטש גוף של לווייתן מרושע, ראשו בשחק הרהוריו, חולף במבטו על פני התוהו ובוהו של רוסלאן. אך לא רק גאווה הביעו פניו. בחיקוייו דמה אוסישקין לחתנים וכלות המביטים תמיד אל על, תכלת שמים בעיניהם, דנדון פעמונים באוזניהם – חתנים וכלות כמו בתצלומיו המפוארים של הצלם האוֹדֶסי המהולל יֶפְרֶם סֶרָפימוֹביץ זְלאטקין, אומן בעל רוך חייכני וחיבה מוצרטית לנס הזוג.
למעשה לא היתה רוסלאן אלא אוניית משא עלובה, העלובה באוניות המשא. ארבעה תאים היו בירכתיה: תאו של רב-החובל אדום העיניים, תאם של שני סגניו – הנווט שהיה לפעמים פיכח, והרב-מכונאי שהיה שיכור תמיד – תאו של אדון אוסישקין הגדול, ותאם של הסוחר העשיר יקותיאל שוּבּוֹב ואשתו השמנה. פרט לתאים האלה לא היתה אף לא מיטה אחת ברוסלאן. הכל ישנו בבטנה הענקית של הספינה, שכולה פחם, פיח, גלי אשפה נושנים, חבלים רקובים וכבלים חלודים. בקור העז ובסערות החורף היתה האונייה העלובה, המטונפת להפליא, מסתחררת כסהרורית, עמוסה אנשים חולים ורעבים. לא חסר הרבה ומייפלאואר עלובה זו לא היתה עוזבת כלל את אודסה. העיר עברה מיד ליד, מידיים לבנות לידיים אדומות, מידיים אדומות לידיים לבנות, מוועדים למטות. האנשים, שלא יכלו להיחלץ מחיקה של אמא-רוסיה בזמן המלחמה הגדולה, המתינו כעת במלונות מתפוררים ברחובות הסמוכים לנמל, בסמטאות המצחינות, עד שיוכלו לחזור לארץ-ישראל: חסידים מירושלים וביניהם הבדחן המדהים, סוחר משי, שני נגרים, בעל בית-מלאכה מחיפה, ועמהם מתחזים כמוהו עצמו: שני חזנים, מהנדס חשמל, אפילו מהנדס טלפונים. שנה וחצי סובבה רעיה בין הוועדים השונים עם מכתבו של בוריס שץ אל מרינסקי, שבו זויפו ארבע מילים על-מנת לרמוז שמרינסקי גר בירושלים ולימד רישום ארכיטקטוני ב'בצלאל'. הוא ורעיה ועוד ארבע משפחות ציוניות שיננו כתובות ירושלמיות, שמות רחובות ושמות אישים, כדי לעמוד בבחינות שנערכו לפני ועדות רבות.
הלבנים הסכימו לתת אשרות יציאה לארץ-ישראלים המסכנים. האדומים לא היו מוכנים להוציא איש מהאי הסובייטי, אי השוויון והצדק. באפריל הופיעו דגלים אדומים על תורני אוניות צרפתיות שבנמל, וכשהפליגה לבסוף רוסלאן ורחקה כשני קילומטרים מהחוף, נשמעו מרחוק הדי טרטור של מקלעים ופיקוק מרגמות קטנות – האדומים קרבו לעיבורה של העיר.
איש אחד, אברהם קְרילא, הביא אתו אל האונייה לוחות דיקט רבים כדי לבנות מהם (כך חשב בתמימותו) צריפים בארץ הקודש. לא עברו יומיים מעת ההפלגה וכל הדיקטים של האדון קרילא נשטחו על הפחם, הפיח, החלודה, גלי האשפה. לשווא מיחה, לשווא איים, לשווא בכה והביט בעיניים מוכיחות בנוסעים: הדיקטים נשטחו על רצפתה של רוסלאן. מישהו אפילו בנה מהם קיוסק קטן, והיה מבשל בסיר גדול מרק ומוכר אותו לנוסעים בזיל הזול. אף הוקמה ועדה שאספה כסף למען מי שלא יכלו לשלם את הפרוטות המעטות בעד המרק.
הים לא היה ים של אלת האהבה אלא של שד-ים מדובלל, שערותיו אצות ירוקות וריריות, גופו מלוּפף שרכים וצמחים חונקים וטורפים של סיוטים, ים של מפלצות אימה, של חיות אופל. מי יכול היה לעבוד בים כזה את אלת האהבה? רב-החובל המטונף כאונייתו, שעיניו אדומות תמיד וזקנו גל מסוער ברוחות הסותרות? שני קציניו השיכורים? הסוחר שובוב המשתעל והמנוזל? אשתו רפודת השומן, שהפליא את כל רואיו בשנת 1919 השדופה? אדון אוסישקין הגדול, שנראה כמי שבעיניו שעשועי האלה אינם אלא איוולת?
חודש ימים. קרנטינה באיסטנבול. קרנטינה בפיראוס. המקלחות בקרנטינות: מים רותחים בפיראוס, קרים מאוד בפחונים הדולפים של איסטנבול. אבל שם לפחות הצליח מרינסקי לקנות שלושה בקבוקי ראקי נדיבים, ונקניק יבש ענקי – אוצר שלם תמורת שעונו.
מעבר לגדר פסעו הסבלים של איסטנבול, לוליינים מופלאים, מְאזנים על גבותיהם פירמידות של סחורות, ארונות עצומים שכמו נועדו לבתי ענקים. ידיו של מרינסקי היו מוכות כפור מכדי שיוכל לצייר את שלל כיסויי הראש של ההמון: כל צורה אפשרית של תרבוש או פֶז – עם נוצות, עם פיסות בד צבעוניות, עם צעיפים, שְבלים, גדילים. האדם הוא הר מכובד עד מאוד, וראשו – פסגתו, כולה גנדוּר והוד. ההמון הזה לא היה שייך לשנת 1919 אלא אבוד באלף לילה ולילה של תוהו, ובלב התוהו – עין הריק. חיילים מוזנחים עברו לידו, רועדים מקור בשינֶלים שחוקים ומטולאים, רעבים ומפוחדים.
על הסיפון אמר ללֶוינזוֹן: שמעתי פעם ששום ים אינו כחול יותר מהים התיכון, ועטף את עצמו בשמיכה קרועה.
כשהפליגו מאיסטנבול חיקה הבדחן בפעם הראשונה את מרינסקי בדמות קצין פרוסי, מחליק באצבעו על פני הצלקת, צולף בשוט דמיוני על מגף דמיוני, מוֹנוֹקְל בעינו הימנית, פיו מכוּוץ באדנוּת. איך ידע הבדחן מה מראהו של קצין פרוסי? וכשם שריכך את דמותו של אדון אוסישקין, כך גם לא שאף לעצב בשלמות את דיוקן הקצין הפרוסי, אלא השאיר רמזים ליהדותו של מרינסקי, כמו פנים המבצבצים מתחת למסכה קצרה מדי. איזה אמן פלאי היה! מחקה את נוסעי האונייה בכמה תנועות, מספר סיפורים על כוח הקסם שיש לסיפור, על כמה חשוב לספר סיפור – כמוהו כמפתח קסמים המשנה חיים.
חודש ימים...
אפילו בעת ההפלגה של רוסלאן העלובה התרחש נס, אמרו. בין הים השחור לים השיש החוויר קו דק שכמו נמתח בסרגל, ממזרח מים שחורים וממערב גלים קטנים כסופים-אפורים. וגם בין ים השיש לים התיכון נמתח קו – ים השיש רטט כולו בגלים זעירים וכסופים, ומן העבר האחר בהק בכחול הים התיכון, אולי אפרפר קצת, אבל בכל זאת כחול.
רוסלאן, רוסלאן...
הנה כובע הפליז הִשפלתָ,
מושכות סוסך מידך הפלת,
לאט בדרך תשׂתרך...