פרק מתוך הספר

© כל הזכויות שמורות 

נבואותיו של סוויפט

הדברים המפליאים ביותר שנכתבו בעבר והשופכים אור על עולמנו מצויים בתחום הדמיון. נכון הדבר: לא בכל תחום של הדמיון עלה בידי האדם להוסיף על הקיים בטבע. לפני שנים אחדות יצא לאור ספר ערוך בידי בּוֹרְחֶס, הכולל ציורים ותיאורים של בעלי חיים לא קיימים, חזון־ רוח של ציירים, סופרים, היסטוריונים וגיאוגרפים.

ואמנם, תוך עיון בספר זה מתברר לך מייד, שגן החיות הדמיוני נופל בהיקפו, ביופיו, בכוח ההמצאה ובמוזרותו מגן החיות של הקדוש ברוך הוא, ואין הוא אלא גניבה ספרותית צנועה וביישנית מן המקור העשיר והמגוון.

ואולם בתחום ההמצאה המכנית, ועוד יותר בהמצאה של יחסים בין אדם לחברו ובין האדם לטבע, ניחן הדמיון האנושי בכישרונות מפליאים. בייחוד מאירות עיניים יצירות של סופרים, אמנים והוגים מן העבר, שהיו דומים לנו, ולוּ במעט, בהשקפותיהם או בחיפושיהם.

ג'ונתן סוויפט, למשל שהיה דומה לנו בתהייה על מהות האדם ובגילוי חיבה לראייה רלאטיביסטית של מדינה, לשון או מנהג יצר ב'מסעות גוליבר' עולמות דמיוניים המזכירים (עם כל השוני באווירה או בהדגשה) גישות רבות של האמנות המודרנית.

אחרי שטועם גוליבר טעם היות־ענק בין ננסים במלכות ליליפוט, שבה הוא מסוגל להרוס את עיר הבירה בבעיטות רגליו, וטעם היות־ננס בין ענקים במדינת ברוב־דינגנאג, שבה הוא רועד מזבוב או מעכבר, מגיע גוליבר למדינת לַפוטה, שתיאורה הוא מעין פרודיה על מדינה אפלטונית, שבה שולטים פילוסופים אוהבי הנדסה.

בלַפוטה, אי מעופף, המשמש מקום מושב לאותה עילית פילוסופית השלטת על ארץ תחתונה, מוזמן גוליבר לארוחה. ארוחה זו סדורה כמו תמונה קוביסטית: הכבש חתוך בצורת משולש, בשר הפר בצורת רומבואידים והפודינג בציקלואידים. הברווזים הם דמויי כינורות, לנקניקיות צורה של חלילים ואבובים, והעגל חתוך בצורת נבל. המשרתים פורסים את הלחם בקונוסים, צילינדרים, פליאוגרמים וצורות הנדסיות אחרות.

נעיר פה, שההרפתקה הקוביסטית של גוליבר היא רק היבט חזותי של תרבות לפוטה. גם בשיחה משתמשים שליטיה במונחים השאובים מן המתמטיקה והמוזיקה, בין אם נושא שיחתם הוא יפי נשים ובין אם הוא נסתרות הפוליטיקה.

לדאבון הלב לא הדגים סוויפט שיחה מעין זו. אולם ייתכן שבעוד זמן־מה ייכתבו רומנים בלשון לפוטה, דבר שלא יפליא קורא בן זמננו, הרואה פה ושם חדירה של מטאפוריקה מדעית לתיאור הספרותי. ומי שחזה בתערוכה של אדריכלות העתיד וראה תוכניות של בתים העתידים להיבנות לפי פיתוחן של פונקציות מתמטיות מורכבות, יראה מייד עד כמה תמימה, אך נבואית, הייתה דרכם של מדעני לפוטה.

גם בספרות נכונה לנו הפתעה. לאחר שהותו על האי המעופף יורד גוליבר לארץ התחתונה ששמה באלניברבי. ארץ זו עסוקה ברציונליזציה של כל הפעולות הטבעיות באמצעות שיטות מדעיות קיצוניות.

באלניברבי מנוהלת על־ידי אקדמיה רבת השפעה, המשמשת מעבדה לכל השיטות החדישות. בין ההמצאות הגאוניות של האקדמיה מצויה מכונה המזכירה אותו כובע דאדאיסטי, שבו מניחים מילים גזורות מעיתון, מיטיבים לנענע את הכובע, שולפים ממנו קרעי עיתון ומסדרים את המילים בסדרן האקראי בשירים.

המכונה הדאדאיסטית של המלומד הבאלניברבי היא מין מערכת של מסגרות נעות ותאים שעליהם כתובות מילים רבות. על־ידי סיבוב של מנוף משנים התאים את מקומם ובסדר המילים חל שינוי. כל שינוי כזה, יהיה מחוסר משמעות ככל שיהיה, נרשם בספרים על־מנת לקבל פעם, מהקומבינציות השונות והמשונות, את כל האפשרויות של הציוויליזציה הבאלניברבית.

באותה אקדמיה מופלאה יש גם תיאטרון אבסורד. הבלשנים מבאלניברבי עמדו על העובדה ששיחה גורמת להחלדה של הריאות, ושהחלק החשוב בלשון הוא שם העצם, בעוד יסודות אחרים אינם מוסיפים ליעילות ולמהירות של ההידברות, אלא רק גורעים ממנה.

עקב כך הם יצאו בתיאוריה שעל־פיה יש להשתמש בשמות העצם בלבד, או אפילו לבטל כל דיבור, וזאת על־ידי המצאה פשוטה: אם החשוב הוא שם העצם, הרי שאפשר להשתמש בעצם עצמו.

כל אדם יצטייד אפוא בעצמים רבים ככל האפשר ויוכל להראותם לרעהו, מבלי לפצות את פיו, ובכך ישמור על בריאות ריאותיו ועל צלילות מחשבתו. תיאטרון האבסורד בזמננו טרם הגיע ליופי ולבהירות של מלומדי האקדמיה.

אמנם נכון שמתרבים העצמים בתיאטרון הבאים במקום המילים; אולם עדיין נוהגים לשוחח על הבמה. נכון, מאידך גיסא, שמעדיפים שמות עצם; הפועל הוא סינדרלה של זמננו.

מצויות ב'מסעות גוליבר' עוד נבואות כהנה וכהנה. נעיר רק על אחת: על היסודות של מצב ושל ספקולציה, נוסח קפקא.

היסודות הללו בולטים בתיאור היחס השורר בין שליטי האי המעופף לבין הארץ התחתונה, ובייחוד בתיאור המאלף של נוהג קבלת הפנים המלכותית בארץ לאגנאג. הספקולציה ההגיונית רבת האפשרויות ורבת הפֶּרוורסיה האינטלקטואלית, המגויסת לתיאור של מצב דמיוני, היא המעלה על הדעת את יצירותיו של קפקא.

נאמר כבר שהאי לפוטה הוא מין טירה אווירית, השולטת על ערי העמק. היחסים בין השליטים והנתינים מסובכים גם מבחינת האוטוריטה ואף מבחינת התשוקות. טבעי הדבר שהנתינים יתמרדו, טבעי גם שהשליטים יתגברו על המרידות הללו.

כדי למנוע מרידות נוקטים השליטים כמה וכמה שיטות. הם יכולים לעצור את האי המעופף מעל לעיר המורדת ולמנוע ממנה את קרני השמש ואת הגשמים. אם המורדים אינם נוטים להיכנע יכולים השליטים להשליך עליהם אבנים גדולות. אמנם התושבים נכנסים, במקרה כזה, למרתפים, אבל בתי מגוריהם נהרסים.

במקרה החמור ביותר יכול האי לנחות על העיר ולמחוץ אותה כליל. אולם כיוון שמנחיתה כזאת נשקפת סכנה גם לאי עצמו, נמנעים מלכיו מלהשתמש בשיטה כה קיצונית, וזאת באמתלה מחוכמת של טעמים הומניטריים. כמובן, אף תושבי הערים יודעים את פשר הטעמים הללו, דבר המסבך באורח יפה את הפוליטיקה הלפוטית והבאלניברבית. בסופו של דבר מחשבים שני הצדדים את חוזק קלפיהם בפוקר מדיני זה ונוהגים לפיו.

היחסים בין השליטים והנתינים מסתבכים גם בגלל נשות השולטים, אשר אינן מסתפקות בחייהם העיוניים של בעליהן הפילוסופים, ויורדות לעמק באמתלות שונות, כדי להתנסות בתענוגות פחות נעלים ופחות מופשטים. אף ששליטי לפוטה עסוקים מאוד בהרהורים, בכל זאת מבחינים הם, כעבור זמן־מה, בהיעדר נשותיהם, והם שולחים את משרתיהם להביאן בחזרה; מקרה שקרה פעם אף לראש ממשלת לפוטה, שהבחין בהיעדרה של אשתו לאחר כמה שנים ושלח רצים להשיבה.

הרצים מצאו את הגברת ההדורה לבושה בלויים ומכוסה חבורות, ממכות שהיה מעניק לה מאהבה, מפשוטי העם. אולם אחרי שהועלתה ללפוטה שוב ברחה ליידי צ'טרלי זו אל אביר חלומותיה.

עוד יותר מאלפת היא הספקולציה ההגיונית בתיאור מנהגיה של מלכות לאגנאג. אדם הזוכה בחסדי מלך לאגנאג, מוענק לו הכבוד ללקק את העפר שלפני כס המלוכה. המאושר מתקדם בזחילה לקראת כס המלכות ומלקק את הרצפה. אם כועס המלך על אחד מנתיניו, הוא מצווה לפזר שכבה עבה של עפר על הרצפה, כך שבהגיעו אל המלך, פיו דבוק כל־כך עד שאין הוא מסוגל להוציא הגה.

אם רוצה המלך להמית אחד מנתיניו במיתה קלה ועדינה, הוא מצווה לפזר על הרצפה אבקת רעל חומה, והמלקק האומלל נאסף אל אבותיו תוך עשרים וארבע שעות. לפעמים קורה שהמשרתים אינם מנקים כראוי את הרצפה־הגרדום, ופעם קרה אפילו שמת איש צעיר, מבטיח גדולות, שבעת ההיא, כך כותב גוליבר בזיכרונותיו, לא היה למלך דבר נגדו. המלך כעס מאוד על משרתו ששכח לנקות יפה את הרצפה, אבל סלח לו ברוב טובו.

אפשר לשאול: מה טעם בכלל בכל האנלוגיות הללו? טעם אחד, של פנינים מתורבתות. ידוע עד כמה השפיעה הפנינה על דמיון האדם. יופייה המיוחד, צמיחתה המסתורית בתחתית הים, גרמו לכך שהיא נכנסה לשירה ואף נעשתה במרוצת השנים סמל התבל כולה, המשתקפת בזעיר אנפין באבן חן זו.

והנה, במרוצת הזמן אף נתגלה סוד היווצרותה. הסינים, במאה ה־ 13 , התחילו לפתוח צדפים ולהכניס, בעזרת קיסמי במבוק, עצמים שונים לתוך הצדף, כגון גרגרי חול ושבבי עץ, ולאחר זמן־מה גדלו סביב העצמים הללו פנינים יפות. אבל הסינים החכמים לא הסתפקו בכך, אלא התחילו להכניס לתוך הצדף, ומסביב לגרגר החול, תבניות של בודהא יושב, כך שפנינה מתורבתת הייתה מקבלת את הצורה הרצויה להם.

ואמנם, תהליך היווצרותן של פנינים מתורבתות אינו שונה בהרבה מיצירת שיטות חדשות באמנות ובמחשבה. לא גרגר החול חשוב כאן, אלא תכונת הצדף לייצר סובסטנציה פנינית. וייתכן שאחת האפשרויות הדמיוניות הייתה מסוגלת ליצור צורה חדשה באיזושהי אמנות, אם הייתה נופלת על קרקע מוכנה, כשם שאילוסטרציה בעלת השראה של ארוחת־גוליבר בלפוטה הייתה יכולה להעניק לנו תמונה קוביסטית כבר בשנת 1726 .

1966