"'באתי וראיתי אותו מת. כיסיתי אותו בעיתונים ואיש לא היה לידו. אשתו נעלמה, כולם נעלמו. נשארתי לבדי'... אני זוכר את דבריה של אליס. ניסיתי לשחזר את מה שסיפרה ומצאתי חורים בסיפור. כבר איננו יודעים לספר סיפור. כלום איננו יודעים. כל הסיפורים מלאים חורים. סיפורו של גאנדי הקטן תם ונשלם. המסע תם ונשלם, וגם החיים." גאנדי הקטן, מצחצח נעליים ביירותי, נורה בידי אלמונים במהלך מלחמת לבנון ב-1982. ידידתו אליס, זונה מזדקנת, מספרת את סיפורו וסיפורה, שהם בעצם הסיפור של העיר ביירות ושל לבנון כולה כפסיפס אנושי, דתי ועדתי. חידת מותו של גאנדי, אף שהיא טורדת מנוחה, לא תמצא את פתרונה. השאלה איך לפתור את חידת חייו וחיי הסובבים אותו היא העומדת בבסיס ניסיונו של אליאס ח'ורי למצוא שפה ודרך לרקום מסכת חיים טריוויאליים של אדם פשוט המיטלטל ונרמס בסערת קורותיה של העיר המופלאה, ולעשותה לאנדרטה ספרותית משוכללת ומפעימה, מלאה חום וחמלה.
מן הביקורת:
"ח'ורי מדגיש את מחזוריות החיים והבנאליות שלהם בעיר מנוכרת ומוכת מלחמה, באופן שמדמה את ביירות לעיר של ט"ס אליוט בפרלודים'; בשתי הערים הללו שוררת תחושת חרדה קיומית, ניכור, חושך וקווי מתאר מטושטשים. בכך מתאר ח'ורי את העיר כמקום מקלט לא בטוח במיוחד, ומחצין את הפער התהומי שקיים בין הפוליטיקות והאידיאולוגיות לבין 'החיים עצמם' והיעדר כל משמעות לפוליטיקה ולהוגיה מבחינת האזרחים הקטנים."
ז'נאן בסול, הארץ, ספרים, 21.6.16
"ללוס אנג'לס יש ריימונד צ'נדלר, לאיסטנבול אורהאן פמוק. ביירות היפה ומלאת החיים היא של אליאס ח'ורי."
לוס אנג'לס טיימס
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור ולחרגול הוצאה לאור
אליס אמרה שהוא מת.
"באתי וראיתי אותו מת. כיסיתי אותו בעיתונים ואיש לא היה לידו. אשתו נעלמה, כולם נעלמו. נשארתי לבדי."
אליס אמרה שלקחה אותו לבית-הקברות וראתה שם אנשים נטולי פנים. "האנשים שם היו בלי פנים," אמרה לי. היא דיברה אליהם ולא זכתה לתשובה. אחר-כך עזבה אותם והלכה לדרכה. כך תם ונשלם הסיפור.
"ספרי לי עליו," אמרתי לה.
"איך אספר לך?" שאלה. "אני, שחייתי איתו, לא יודעת. כשאתה חי אתה לא שׂם לב לדברים. לא שמתי לב לכלום. אני פשוט לא יודעת." היא הנידה בראשה וחזרה על המשפט שאמרה: "אני יודעת שהוא הלך ומת לחינם."
אני זוכר את דבריה של אליס. ניסיתי לשחזר את מה שסיפרה ומצאתי חורים בסיפור. כבר איננו יודעים לספר סיפור. כלום איננו יודעים. כל הסיפורים מלאים חורים. סיפורו של גאנדי הקטן תם ונשלם. המסע תם ונשלם, וגם החיים.
כך תם ונשלם סיפורו של עבד אלכרים חצן אלאחמדי אלמע'אירי הידוע כגאנדי הקטן.
גאנדי הקטן התעורר. גאנדי הקטן לא נרדם לרגע כל אותו הלילה, לילה שהיה שונה מן הרגיל בקיץ המשונה ההוא. ביירות הקיצה משנתה ונדמה שלא נמה. והיה המֶלח. כל האנשים אמרו שמלח לבן התפזר ברחובות. כאילו ירד גשם של מלח. גשם לא ירד, והעיר שקעה בדממה. ביירות שוחה בחושך ושוקעת. גאנדי הקטן הרגיש שהעיר שוקעת. הדממה זחלה וטיפסה על עורפו של הגבר הקטן שישב לבדו בפינה במרתף של בניין בּוּרְג' אלסלאם, שהפך לביתו הקבוע בשש השנים האחרונות. גאנדי הקטן נתקף פחד. פחד שאינו דומה לפחד שהרעיד את גופו כששמע את רעש המטוסים הפושטים על העיר. זה היה פחד אחר. פחד שעוצם את העיניים עם שתי אבנים כבדות. הגבר הקטן לא הצליח לפקוח את עיניו למרות שלא ישן. נדמה היה לו שראה את צילה של אשתו הגוצה והשמנה משוטטת ברחבי החדר, כאילו מבקשת לומר משהו ולא אומרת.
לפתע החל הרעש אשר ניסר את צירי הדלתות ומשקופיהן.
עשרות מטוסים פילחו את האוויר, חגו נמוך בשמים וכמעט נשקו לראשי הבניינים. גאנדי הקטן לא נע ולא זע. נראה היה שישן, אבל לו היה נדמה שלא ישן. ובעודו מנסה לישון פקד אותו לפתע משב של עֵרוּת. הוא כבר לא ידע אם ראה או חלם חלום. הוא פקח את עיניו הקטנות ולא ראה דבר. הוא מצא עצמו יושב בפינת החדר, בדיוק באותו מקום. הפחד בלע אותו. הוא נשען על הקיר וחש שהוא עומד להתמוטט. הוא פקח את עיניו אך לא ראה דבר. הוא ישן ולא ראה דבר. לובן של שחר מוקדם החל לפלח את החשכה והטיל גון אור מוזר על הדברים. הוא לחלח את שפתיו בלשונו ופיו נמלא בטעם של מלח. הגשמים של אתמול המטירו מלח. גאנדי הקטן ראה את המלח מפוזר בחוצות העיר. משטחי הלובן הפרושׂים ברחובות נראה לו כלשונות של חיות מתות המוטלות על הקרקע.
"אתם מלח הארץ," אמר לאשורי הישיש כשביקר בחנותו ערב קודם לכן. זה היה ב-14 בספטמבר 1982. הצבא הישראלי הגיע לשערי ביירות. הפיצוץ באשרפיה גרם לגאנדי להרגיש שהעיר צונחת לים. הוא נזכר באמין הכומר האורתודוקסי, שהכיר עוד בהיותו עלם צעיר. הוא היה נעצר מול ארגז הצחצוח בנעליו הלבנות-חומות, וגאנדי היה נתקף במבוכה, שכן לא ידע כיצד לצבוע את נעל העור המחוררת מבלי להבעיר את חמתו של הכומר. כעת נזכר בנעל, בפניו הכחושות והכהות של הכומר, ובאמירה שהיה מסנן תמיד בין שיניו הלבנות: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יָמְלָח." הכומר תמיד סינן את המילים בין השיניים. כיצד ימשיך לדבר כאשר יזדקן ושיניו ינשרו? גאנדי הקטן הספיק לראות את הכומר מזדקן, מאבד את שיניו ומפסיק לדבר. יום אחד ראה אותו מול כנסיית סַיִּידַת אלנִיַאח, לאמור אדונית הקינות. הכומר הסתובב כמשוגע ולא פצה את פיו, למעט התפילות שמלמל ביוונית. גאנדי זכר את הכומר, אבל את שמו שלו שכח. אפילו שכח למה כינו אותו גאנדי ולא ידע מי הגאנדי הזה בכלל. כשהפרופסור האמריקאי הגבוה סיפר לו שגאנדי היה מנהיג גיבור של ההודים, צחק גאנדי הקטן צחוק כבוש. מאז שעבד במסעדה של סלים אבו עיוּן לא העז לצחוק, עד שצחוקו נראה כפיהוק. הצחוק חזר אליו אמש כאשר שמע את הידיעה על הפיצוץ ועל מותו של נשיא הרפובליקה בַּשיר ג'וּמַייל. אלא שהוא השאיר את צחוקו בחזית החנות של ספירו בעל הכובע ושב בריצה הביתה.
בעל החנות: גבר בשנות השישים לחייו שישב תמיד מאחורי הדלפק והצליף בזבובים שסביבו. הוא דיבר על קץ המלחמה, והאשורי הזקן הנהן בהסכמה. גאנדי הקטן שנא את האשורי בעל האף הגדול, שהיה מחווה קידה בפני כל אדם ואדם. נכון שהוא צחצח את נעליו ונעלי ילדיו אצל גאנדי, אבל זה היה מזמן. גאנדי הקטן עזב את המקצוע כבר לפני חמש שנים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעזב את המקצוע. בפעם הראשונה עזב את המקצוע כאשר פתח מסעדה על חשבון הכלב האמריקאי. הוא נזכר בסיפור על מיסטר דייוויס, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, שהכיר לו את הכומר אמין והזמין אותו לתפילה בכנסייה. גאנדי ביקר בכנסייה רק פעם אחת, אבל התיידד עם הכלב של מיסטר דייוויס, ובזכות הידידות הזאת הפך לבעל מסעדה.
יום אחד ניגש אליו מיסטר דייוויס וביקש שיסייע בידו להאכיל את הכלב. "אני אין לי כלום חוץ מנעליים," אמר גאנדי. אבל הפרופסור האמריקאי, שדיבר ערבית בלהג ביירותי, ביקש ממנו להביא שקית יוּטה חומה וללכת בעקבותיו.
גאנדי הלך בעקבותיו אל המסעדה של האוניברסיטה האמריקאית, שם מילא את השקית בשאריות של אוכל. אחר-כך לקח את השקית לביתו של מיסטר דייוויס, ומן השקית הזאת צמח הרעיון. מדי יום הביא כמה שקיות יוטה ומילא אותן בשאריות מזון. שקית אחת השאיר לכלבו של מיסטר דייוויס ואת האחרות סחב לביתו בנַבְּעָה. שם, בחזית הבית, פתח מסעדה: לַבָּנֶה, גבינה, בשר, קציצות קבאב, חומוס ושאר ירקות. צלחת לַבָּנֶה בעשרה גרוש. צלחת בשר בחצי לירה. באלוהים, גאנדי פתח את המסעדה הזאת על חשבון הכלב. וכאשר הכלב מת הציע גאנדי למיסטר דייוויס לקנות לו כלב חדש. אבל דייוויס נתקף תוגה. אמרו שעמד להתגרש מאשתו. אמרו שאשתו הרגה את הכלב מתוך קנאה. זה לא מנע מגאנדי מלקנות גור כלב-רועים ולגדל אותו בביתו. אז התחילו הבעיות: בתו סוּעאד צרחה ודעתה של אשתו כמעט נטרפה עליה. אלא שכל זה היה לשווא. מיסטר דייוויס עזב את ביירות והכומר סירב לקחת את הכלב, שבינתיים גם נקשר לגאנדי. גאנדי נאלץ להרוג את הכלב ולחזור אל ארגז הנעליים.
הפעם הסתלק מהמקצוע אחת ולתמיד. הוא הסתדר והתמנה לאחראי על הניקיון ברובע. אשתו פאוּזִיָה אמרה שהחליף מקצוע, וממצחצח נעליים הפך זבלן. זה לא מדויק. הוא מוּנה לאחראי על הניקיון. זבלן לא אחראי על כלום. הוא מטאטא את הרחובות, אוסף את האשפה וממשיך בדרכו. גאנדי הקטן, לעומת זאת, היה אחראי לניקיון מתחילתו ועד סופו: לפזר שקיות ניילון, לאסוף אותן, להשליך אותן ולהשגיח שאיש לא יחבל בשיטה.
הם ישבו מול החנות ודיברו על סוף המלחמה. גאנדי הקטן נותר לעמוד. לא מפני שהעדיף לעמוד, וגם לא משום שלא הוזמן לשבת, אלא מפני שלא היה לו מה לומר. הוא לא ישב. הוא נשאר לעמוד במקומו והקשיב לפטפוטיהם. האשורי דיבר על המזון לחתולים שנעלם מן השווקים בזמן המצור המתמשך, סֶת נג'את דיברה על היוד שבמי הים ועל ערכי התזונה שלו, וגאנדי ניסה להבין את פשר השמחה שעל פניהם. לפתע ראה את הפנים המתארכות. קריין הרדיו הודיע על פיצוץ באשרפיה והאנשים החלו לנוס לבתיהם. הפנים התארכו ונראו כמו מסכות. המסכות רצו בחוצות העיר שהתרוקנו מאדם. אפילו קולות הצעדים כבר לא נשמעו. בעל החנות נעל את החנות. סֶת נג'את רצה לביתה. גאנדי מצא עצמו מתהלך ברחובות ללא פשר. הפעם הבין שהמלחמה לא נגמרה. שלושה שבועות לפני כן, כשראה את בנו בוכה ברחוב, חשב שהמלחמה נגמרה. "המלחמה נגמרה," צעק גאנדי, החזיק את בנו בכתפו ואסף אותו אל הבית. כאילו בכיו של הילד בישר את קץ המלחמה. כוחות הפדאיון הפלסטיניים היו בדרכם אל הים והצבא הישראלי עמד בשערי ביירות.
"הכול נגמר," אמר בנו. "האמריקאי הטוויל יחזור, ואיתו יחזור כל דבר למקומו. גם אנחנו נחזור להיות כמו שהיינו."
באותו לילה אמר גאנדי לאשתו, אחרי שהאכיל את בתו סוּעאד, אחרי שהכריח אותה לפתוח את פיה ואחרי שאיים עליה במכות והיא ברחה ונצמדה לקירות. אחר-כך הילדה נעתרה, התיישבה מולו, והוא האכיל אותה כאילו פיטם תרנגולת. אחר-כך עלתה הילדה על יצועה וישנה. באותו יום אמר לאשתו שכל דבר שב למקומו, ושבנוֹ הסַפָּר יכול להתחיל את חייו מחדש.
באותו יום הפכה המלחמה למסכות על פני האנשים. האנשים הפכו למסכות נטולות עיניים ההולכות ללא מטרה בחוצות העיר. גם גאנדי הקטן הלך. הוא לא הלך הביתה. האם ידע שהלך אל המוות? שהלך בדרכו האחרונה? האם נכון שאנשים שהולכים אל המוות מריחים קודם את ריחו ומקדמים את בואו מבעוד מועד? האם צעד גאנדי את צעדת הפרידה שלו כאשר התעכב מול הבר? הוא היסס ארוכות לפני שנכנס, וקיווה למצוא את אליס במקומה הרגיל, עומדת תחת הפנס האדום החיוור ובידה שלושה ורדים אדומים. הוא לא שאל אותה לאן נעלמה במשך כל ימי המצור. בעצמו לא ידע היכן היה. הוא לא זכר דבר מימי המצור, לבד מכך שלא זכר דבר. הוא שכח את העבודה ואת האנשים. אשתו אמרה שלקה בשיטיון משום ששכח את שמות האנשים. הוא לא שאל את אליס דבר. הוא התקרב והתיישב מולה מעבר לשולחן. היא הושיטה לו כוסית ברנדי והוא גמע אותה בלגימה אחת. אחר-כך הניחה את ידה על ידו הימנית המוטלת על השולחן. אליס התחילה לדבר, ודיברה הרבה. זה מה שהיה אומר גאנדי אילו היה הוא מספר לי את הסיפור. הוא היה קצר רוח לנוכח שצף דיבורה, ונהג לשתוק.