ספר השירים ה-19 במספר של המשורר אהרן שבתאי רואה אור במלאת שנה למותה של אשתו, טניה ריינהרט. חייו המשותפים של שבתאי עם טניה ריינהרט פתחו פרק חדש בשירתו. הוא הפך להיות משורר פוליטי שמאלי מובהק ואימץ את השקפת עולמה ופעילותה הפוליטית, ומצד שני שירת האהבה שלו, שהיא המרכזית בשירתו בכל התקופות, קיבלה מימד חדש. המוות, מותה של טניה, מופיע בפעם הראשונה בשירתו, ובפעם הראשונה הוא מסגל את הפואטיקה שלו להתמודדות עם אבל חריף. "יש מסורת של שירה ארוטית-מטאפיזית. היא מתחילה בספפו ובאפלטון, מבשילה בשירת דנטה ופטררקה, ומגיעה עד לרילקה ולמודרניסטים. לפי המסורת הזאת, האהבה היא דרך שבה הנפש, הדבקה ומתבוננת בדמות האהובה, מצמיחה כנפיים ומגיעה אל מקורה האלוהי ביפה ובטוב... שתים-עשרה שנה חיינו יחד באהבה, וככל שהכרנו, נשתמר בטניה המסתורין של היפה והטוב. השירים בספר נכתבו חלקם בהשפעת מותה של טניה, וחלקם קודם לכן במחיצתה ובהשראתה. מות טניה, האין טניה, הוא גורלי האישי, ובעת ובעונה אחת הוא מסמל את גורל כולנו בתקופה שבה בארצנו כל לב מרגיש את מות התבונה והאהבה. טניה לא תשוב. אבל עדיין אפשר בחיינו ללכת אליה, לעשות את עצמנו ואת עולמנו דומים במידת-מה למה שהיתה טניה ולמה שמובחן וזוהר בפניה ובעיניה."