ספר השירים ה-19 במספר של המשורר אהרן שבתאי רואה אור במלאת שנה למותה של אשתו, טניה ריינהרט. חייו המשותפים של שבתאי עם טניה ריינהרט פתחו פרק חדש בשירתו. הוא הפך להיות משורר פוליטי שמאלי מובהק ואימץ את השקפת עולמה ופעילותה הפוליטית, ומצד שני שירת האהבה שלו, שהיא המרכזית בשירתו בכל התקופות, קיבלה מימד חדש. המוות, מותה של טניה, מופיע בפעם הראשונה בשירתו, ובפעם הראשונה הוא מסגל את הפואטיקה שלו להתמודדות עם אבל חריף. "יש מסורת של שירה ארוטית-מטאפיזית. היא מתחילה בספפו ובאפלטון, מבשילה בשירת דנטה ופטררקה, ומגיעה עד לרילקה ולמודרניסטים. לפי המסורת הזאת, האהבה היא דרך שבה הנפש, הדבקה ומתבוננת בדמות האהובה, מצמיחה כנפיים ומגיעה אל מקורה האלוהי ביפה ובטוב... שתים-עשרה שנה חיינו יחד באהבה, וככל שהכרנו, נשתמר בטניה המסתורין של היפה והטוב. השירים בספר נכתבו חלקם בהשפעת מותה של טניה, וחלקם קודם לכן במחיצתה ובהשראתה. מות טניה, האין טניה, הוא גורלי האישי, ובעת ובעונה אחת הוא מסמל את גורל כולנו בתקופה שבה בארצנו כל לב מרגיש את מות התבונה והאהבה. טניה לא תשוב. אבל עדיין אפשר בחיינו ללכת אליה, לעשות את עצמנו ואת עולמנו דומים במידת-מה למה שהיתה טניה ולמה שמובחן וזוהר בפניה ובעיניה."
אהרן שבתאי
מן הביקורת:
"חלק מהשירים בספר הזה הם מהיפים ביותר שכתב אהרן שבתאי... אין אף משורר עברי חי, היוצר ברצף כמוהו, מתוך השתנות מתמדת."
יצחק לאור, הארץ, תרבות וספרות, 11.4.2008
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובדולהוצאת חרגול, 2008
אבל
אֶת מוֹת הָאִשָּׁה הַיָּפָה
וְהַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר
אֶשְׁכַּח בְּחָמֵשׁ דַּקּוֹת
כִּי עֵינַי תְּקוּעוֹת
מֵעַל הֶחָזֶה
אֶת תַּחְתּוֹנֵי הַסָּטֶן הַלְּבָנִים
אֶת הַמִּכְנָסַיִם שֶׁנָּתַתִּי לְקַצֵּר
לַתּוֹפֶרֶת הָאוּקְרָאִינִית
וְאֶת יֶתֶר בְּגָדֶיהָ
הִכְנַסְתִּי לְשִׁשָּׁה
שַׂקֵּי זֶבֶל נוֹצְצִים
כְּדֵי שֶׁיְּחַלְּקוּ אוֹתָם לְנִזְקָקִים
לֹא אֶתְכַּלְכֵּל
מִפֵּרוּרֵי עוּגַת הַשּׁוֹקוֹלָד
בְּמַאֲרַז הַפְּלַסְטִיק
בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם
לְחָמִים טְרִיִּים
שָׁדַיִם חֲדָשִׁים
לבי ריק כמו הדלי הזה
לִבִּי רֵיק כְּמוֹ הַדְּלִי הַזֶּה
בִּלְעָדַיִךְ
אֶגְחַן
מֵעַל הָאַמְבַּטְיָה
אֲמַלְּאֵהוּ בְּמַיִם
אַשְׁרֶה בּוֹ
אֶת הַסְּחָבָה
אֶרְחַץ רִצְפָּה
אושר
אֲנִי מְאֻשָּׁר
בְּאַהֲבָתִי לְאִשְׁתִּי
וְגַם אִם גּוּפָהּ
מֻנָּח בָּאֲדָמָה
לֹא יִקְּחוּ מִמֶּנִּי
אֶת הָאֹשֶר
טניה בוכה
טַנְיָה לָמְדָה לֹא לְהַרְכִּין
אֶת רֹאשָׁהּ בַּעֲנָוָה
הִיא זְקוּפָה בִּמְעִיל הַפַּרְוָה
אֲבָל
קוֹלָהּ נֶחְנָק מִדְּמָעוֹת
כְּשֶׁהִיא עוֹנָה לַשְּׁאֵלָה
עַל הַחְרָמַת הַכְּלוּאִים בְּעַזָּה
- מַה קּוֹרֶה לִי?
הֵם הִרְגִּישׁוּ שֶׁבָּכִיתִי?
- הֵם הִרְגִּישׁוּ
- זֶה קוֹרֶה לִי לָאַחֲרוֹנָה
זֶה קָרָה לִי גַּם בְּאֶדֶלֵייד