מי היתה בֶּנֶדֶטָה קארליני? בעלת חזיונות קדושה, שמלאכים שומרים עליה, או רמאית מופקרת? אם-מנזר חסודה ויעילה או תככנית רודפת-שררה המנצלת לסיפוקה המיני נערות הנתונות למרותה? סגפנית המייסרת גופה בשוטים ובצום או תאוותנית שטופת זימה? האם טבעת כלולות של ישו על אצבעה או אבקת צבע שמרחה במו ידיה? סטיגמטה או שריטות של מחט? אלה הן השאלות שהטרידו בראשית המאה השבע-עשרה את חוקרי הכנסייה לגבי הנזירה ממנזר התֵיאָטיניות בפֶּשיה, ואלה השאלות שאיתן מתמודדת גם ההיסטוריונית המודרנית, ג'ודית בראון, על-סמך התעודות שמצאה בארכיון בפירנצה. פרשה זו, של יחסי-מין לסביים המתגלים אגב חקירה של חזיונות ומעשי ניסים, מאפשרת לנו הצצה נדירה אל תוך-תוכו של מנזר-נשים בשלהי הרנסאנס באיטליה. ספרה של ג'ודית בראון נחשב לחלוץ במחקר על תולדות הגישות התרבות המערב כלפי המיניות ההומוסקסואלית והלסבית. הספר הוא אף מופת בסוגה של חיבורי מיקרו-היסטוריה, המאפשרים היכרות עם עולמן של דמויות שהיו נותרות באלמוניותן אלמלא נקלעו לדרמה אנושית צנועה. ודרמה אישית, עם כל עוצמת הרגשות הכרוכה בה – אהבה ושנאה, תשוקה וקנאה, שאיפה ותקווה – מלמדת אותנו פרק חשוב על הטבע האנושי ועל התמורות בתרבות ובהיסטוריה, לא פחות מאשר האירועים המפורסמים אשר הכתיבו את דברי הימים.