פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2002 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

מבוא

את בֶּנֶדֶטָה קארליני מצאתי במקרה, בזמן שדפדפתי ברשימה של תעודות נשכחות-כמעט בארכיון המדינה בפירנצה. ברישום באינוונטר נאמר: "מסמכים הקשורים למשפט נגד הנזירה בֶּנֶדֶטָה קארליני מוֶולאנוֹ, אם-המנזר של הנזירות התֵיאטיניוֹת בפֶּשיה, אשר התחזתה למיסטיקאית, אך התגלתה כאשה חסרת מוסר." מה דחף אותי לחפש בספר הרשימות הזה, לא אדע לעולם בוודאות. אולי היתה זאת הכותרת שעוררה את סקרנותי יותר מכל: Miscellanea Medicea – אילו תעודות מוזרות ומרתקות עשויות להימצא בו? ידעתי שארכיון המדינה מלא באוצרות היסטוריים שאין דוגמתם בכל אירופה, וכי אוסף של תעודות שונות מתקופת בית מדיצ'י חייב להכיל חומרים מעניינים, בייחוד בשביל היסטוריון העומד בראשיתו של מחקר על הדוכס הגדול הראשון לבית מדיצ'י. סקרנותי אף גברה כיוון שאיש בארכיון או בספרים שבדקתי לא ידע מי ליקט את התעודות המסוימות הללו לאוסף או איזו מטרה הוא היה אמור לשרת. חשבתי אפוא שאם אמנע מלהציץ ב"אוסף השונות", תטריד אותי עד סוף ימי השאלה מה החמצתי.

הרישום על אודות בנדטה לכד את עיני מייד מכמה סיבות. היה לי עניין במקום מוצאה כי עמדתי בדיוק אז לסיים עריכת תיקונים לספר שכתבתי על פֶּשיה בימי הרנסאנס. כל מידע נוסף על העיר או על תושביה אוכל עוד לכלול בטקסט. אך היה ברישום דבר-מה בולט נוסף ויוצא-דופן. מה עשתה אותה נזירה, שהצדיק גינוי כה חריף מצד ארכיבר שקרא וקיטלג את התעודה במאה העשרים?

השערתי הראשונה היתה שהיא קיימה מגעים מיניים עם כמרים שביקרו במנזרה. פרשיות-אהבים כאלה היו שכיחות בימי הרנסאנס. מנזרי-נשים היו ידועים לשמצה בגלל רמתם המוסרית הירודה ובגלל החירות המינית ששררה בהם – ואין זה מפתיע לנוכח העובדה שהם שימשו בדרך-כלל לא כאכסניה לנשים בעלות דבקות דתית עמוקה, אלא יותר כמחסנים לאיחסון הנשים המיותרות במשפחות מן המעמד העירוני הבינוני והגבוה.

אולם במקום פרשיות כאלה גיליתי במסמכים דבר-מה אחר לגמרי ולא צפוי לחלוטין. התעודה, כמאה עמודים לא-ממוספרים אורכה, היתה מורכבת מסידרה של חקירות כנסייתיות שנערכו בין השנים 1619 ו-1623 לגבי החזיונות והניסים שהיו לכאורה לבֶּנֶדֶטָה קארליני, אם-המנזר המוקדש לאם האלוהים. החקירות כללו, בין היתר, תיאור מפורט של יחסי-מין שקיימה עם נזירה אחרת. תיאור זה הופך את התעודה ליחידה במינה לגבי אירופה הטרום-מודרנית ובעלת ערך עצום לניתוח חיי המין של הנשים וההשקפות על המיניות של האשה בתקופת הרנסאנס, תחומים שלא נחקרו עד כה כלל.

אילו היה מדובר בתקופה מאוחרת יותר, לא היו האישומים המיניים שבהם הואשמה בנדטה נראים חריגים במיוחד. אדרבה, בארצות הפרוטסטנטיות ובקרב אותם חוגים אינטלקטואליים שהתריסו נגד הכנסייה בארצות הקתוליות, הפכה אהבת נזירות אשה לרעותה לנושא קבוע בספרות – עוד כתם מביש על מוסד מושחת. אבל האשמות שכאלה בדבר יחסים הומוסקסואליים מאחורי חומות המנזר נועדו לעורר חיוך מלגלג. כמו השמצות אחרות מסוג זה, ייתכן שהיה בהן גרעין של אמת, אבל אפילו במאה השמונה-עשרה לא נתנו להן ביסוס עובדתי.

לכן תהיתי, בשעה שקראתי על בנדטה, אם קורות חייה כפי שסופרו על-ידי פקידי הכנסייה לא היו אף הם אלא המצאה. כיוון שמשכה את תשומת-ליבם בגלל טענותיה לחוויות מיסטיות יוצאות-דופן, ובגלל קהל של חסידים שהחלו מתקבצים סביבה, ייתכן שבנדטה הצטיירה בעיניהם כגורם המסכן את סמכותה של הכנסייה. האשמות-שווא לגבי טוהרתה המינית עשויות היו להשתיקה בהצלחה רבה יותר מאשר נסיונות להפריך את יומרתה לחסד מיוחד של האל. נשים באירופה הטרום-מודרנית נחשבו לתאוותניות הרבה יותר מגברים ונוטות על נקלה למעשי פריצות. כמויות עצומות של חיבורים – רפואיים, משפטיים ותיאולוגיים – החל מכתבי הקודש וכתבי אריסטו, הוכיחו את התפיסות הללו לשביעות-רצונם המלאה של בני הזמן. אישומים נגד נשים על התנהגות מינית נלוזה היו לפיכך תכופים למדי. על נשים שהואשמו בכישוף, למשל, נאמר שהשטן הצליח לפתותן כיוון שנהנו לקיים איתו יחסי-מין. גישה זו היתה כה רווחת, עד כי אפילו כמה מן הקורבנות של האישומים הללו מסרו מרצונן תיאורים מפורטים של האופן שבו תינו אהבים עם השטן.

אבל אם הדוגמאות האלה עוררו בי ספקות לגבי האמת שבאישומים נגד בנדטה, הרי העובדה שכמעט בכל המקרים האחרים היה גבר מושא תשוקתן של הנשים, חיזקה את הסבירות שהאשמות נגדה היו מבוססות על אמת. אילו רצו הרשויות רק להכפיש את תומתה, היה קל יותר, הן בתוקף הנסיבות והן מבחינה אינטלקטואלית, להמציא סיפור פריצוּת שבו מעורב כומר מסוים שאיתו היתה בנדטה נפגשת לעיתים בנסיבות מחשידות.

שהרי בני אירופה התקשו זמן רב להשלים עם העובדה שנשים אכן יכולות לחוש משיכה כלפי נשים אחרות. ראייתם את המיניות האנושית היתה פאלוצנטרית לחלוטין – נשים עשויות לחוש משיכה אל גברים וגברים עשויים לחוש משיכה אל גברים, אבל אין שום דבר באשה שיכול לעורר ולקיים תאוות מיניות אצל אשה אחרת. לפיכך היתה בחוק, ברפואה ובתודעת הציבור התעלמות מיחסי-מין בין נשים. בין מאות המקרים, ואולי אלפי המקרים, של הומוסקסואליות שנדונו בבתי-הדין האזרחיים והכנסייתיים באירופה של ימי-הביניים והעת החדשה המוקדמת, לא היה כמעט אף מקרה אחד שעסק ביחסי-מין בין נשים. איזכורים לתביעות אחדות התגלו בספרד. ישנם ארבעה מקרים הידועים בקווים כלליים מצרפת, שניים בגרמניה, אחד בשווייץ, אחד בארצות השפלה, ואף לא אחד, עד כה, באיטליה.

מחיקתו של היבט חשוב של המיניות הנשית מן התודעה של בני הזמן מפליאה במיוחד, כי במישור מסוים של הידיעה אנשים הכירו היטב בקיומו. באיגרת אל הרומיים, בדבריו על הפגאנים שדחו את האל האחד האמיתי, אומר פאולוס הקדוש: "בעבור זאת נתנם האלהים לתאות בושה כי נשיהם החליפו את התשמיש כדרכן בשלא כדרכן" (אל הרומיים, א:26). כוונתו המדויקת של פאולוס איננה ברורה, אבל מימיה הראשונים של הכנסייה פירשו רבים את דבריו כהתייחסות ליחסי-מין בין נשים. במאה הרביעית קבע אמבּרוֹזיוּס הקדוש (מת בשנת 397) בביאורו, כי הפסוק מעיד שהאל, בזעמו על בני-האדם שעבדו אלילים, גרם לכך ש"אשה תשתוקק אל אשה לתשמיש של תאווה משוקצת." ולכך הוסיף כריסוֹסטוֹמוֹס הקדוש (מת בשנת 407), כי "רבה כפליים הבושה שיהיו נשים מבקשות משכב שכזה, שהרי שומה עליהן להיות צנועות מגברים."

פרשנויות דומות אפשר היה עוד למצוא גם כמה מאות שנים מאוחר יותר. הפירוש של אנסֶלמוּס הקדוש במאה השתים-עשרה לפסוק א:26 באיגרת אל הרומיים הוא: "כך הפכו נשים את התשמיש כדרכן לתשמיש שלא כדרך הטבע, כי הנשים עצמן עשו מעשים מגונים עם נשים." וכדי שתהיה המשמעות ברורה כשמש, הוסיף בן תקופתו הצעיר ממנו, פטרוס אבֶּלאר: "שלא כדרכן, כלומר נגד סדרי הטבע, שיצר את איברי המין של האשה לשימושו של הגבר, ולהיפך, ולא כדי שיהיו נשים יכולות לשכב עם נשים."

כיוון שיחסי-מין בין נשים היו הפרה של חוקי האל והטבע, הם נמנים בכמה מספרי ההדרכה לווידוי ולכפרה בימי-הביניים המוקדמים ברשימת החטאים שעשויה הכמורה לגלות בקרב הקהילה. במאה השביעית הורה תיאודורוס מטַרסוּס לכמרים מה עליהם לעשות "אם אשה חוטאת עם אשה." בֶּדֶה וֶנֶראבּיליס ("הנערץ") מזכיר אף הוא יחסי-מין בין נשים, וכך גם האפיפיור גרגוריוס השלישי בספר הכפרה שכתב במאה השמינית.

אך ללא ספק יותר מכולם היה זה ספרו של תומאס אקווינאס, Summa theologiae, שעיצב את החשיבה הנוצרית בסוגיה זו. תחת הכותרת "תאווה" הוא כלל ארבע קטגוריות של חטאים נגד הטבע: אוננות, משכב בהמה, משגל בתנוחה לא טבעית, ו"הזדווגות עם בן המין הלא-נכון, זכר עם זכר ונקבה עם נקבה." תיאולוגים מאוחרים יותר הלכו בעקבותיו של תומאס הקדוש, ולעיתים קרובות ציטטו את דבריו בחיבוריהם. כך עשו, למשל, סילווסטר פְּרייֶריאס בספר הדרכה שכתב לכמרים-מוודים, וז'אן גֶרזוֹן, רקטור האוניברסיטה של פריז במאה החמש-עשרה, אשר כלל יחסי-מין בין נשים, יחד עם "שפיכת זרע באיבר שלא נועד לכך", ברשימה של פשעים נגד הטבע. באופן דומה נהג הארכיבישוף של פירנצה, אנטונינוס הקדוש (1451-1363), שהציב מיניות לסבית בקטגוריה השמינית מתוך תשע הקטגוריות של חטאי התאווה. אם כי הוא חרג מן המקובל על המחברים בזמנו והפריד בינה לבין חטאים נגד הטבע, שכללו מעשי תאווה בין גבר לאשה "מחוץ למקום הטבעי שבו נעשים ילדים". לבסוף, בספר הכפרה שכתב קארלוֹ בּוֹרוֹמֵיאוֹ הקדוש בשלהי המאה השש-עשרה נאמר על יחסי-מין בין נשים, כי "אם אשה נואפת עם עצמה או עם אשה אחרת, תכפר על מעשיה במשך שנתיים."

המודעות של כמה מראשי הכנסייה לקיומה של מיניות לסבית הובילה למאמצים כלשהם לריסונה בקהילות המנזרים. כבר בשנת 423 הזהיר אוגוסטינוס הקדוש את אחותו, שנדרה את נדרי הנזירות, כי "האהבה שאתן רוחשות אשה לרעותה, לא בבשר תהיה אלא ברוח: כי הדברים שעושות נשים הוללות, אפילו עם נקבות אחרות, כמעשי ליצנות או משחק מבישים, אל להם שייעשו אף לא בידי נשים נשואות או נערות העומדות להינשא, קל וחומר אלמנות או בתולות תמות שהקדישו עצמן בנדר קדוש להיות משרתות למשיח." כדי לסלק כל פיתוי אסרו הוועידות הכנסייתיות של פריז (בשנת 1212) ושל רוּאן (בשנת 1214) על לינה משותפת של נזירות, וציוו להחזיק כל הלילה עששית דולקת באולמות השינה שלהן. החל מן המאה השלוש-עשרה ואילך קבעו בדרך-כלל חוקי המנזר שהנזירות לא ייכנסו זו לתאה של זו, שלא ינעלו את הדלתות כדי שאם-המנזר תוכל לבדוק את מעשיהן, ושלא יפתחו קשרי ידידות בין כותלי המנזר. הסיבות לכללים האלה לא נאמרו כמובן אף פעם במפורש. המעשים שעלולות נזירות לעשות בתאים נעולים לא תוארו בפרוטרוט, אך ברור מן העדות ששרדה בשיר ששלחה נזירה אחת לחברתה, כי הנשים שעליהן חלו החוקים הללו לא התקשו להשלים את החסר בדמיונן.

גם בעולם החילוני היו לפעמים התייחסויות למיניות לסבית. משפטנים אחדים מתחום החוק האזרחי, למשל, דנו בסוגיה. בראשית המאה הארבע-עשרה האמין צ'ינוֹ דָה פּיסְטוֹיָה בטעות כי ה-lex foedissimam, צו קיסרי רומי משנת 287 לספירה, התכוון ליחסים בין נשים. לדברי צ'ינו, "חוק זה", שנועד למעשה להגן על זכויותיהן של קורבנות אונס, "אפשר לפרשו בשתי דרכים: אחת, בעת שכבודה של אשה מוכתם בכניעה לגבר; הדרך האחרת היא בעת שכבודה של אשה מוכתם בכניעה לאשה אחרת. שהרי יש נשים כאלה, הנוטות למעשי פריצות מתועבים, שכופות תאוותן על נשים אחרות ורודפות אחריהן כגברים." אותה פרשנות נתן גם ברתולומיאוס דה סאליצֶ'טוֹ (בשנת 1400), ובביאוריו עשו שימוש נרחב במאות השנים הבאות. ואולם, למרות הכתבים הללו, דומה שלא היתה כמעט חקיקה אזרחית בסוגיה זו. בין האיזכורים המעטים של מיניות לסבית בחוקים האזרחיים יש סעיף אחד בחוקה של הקיסרות הגרמנית שפירסם קארל החמישי בשנת 1532, ותקנה שהתקבלה בטְרֶוויזוֹ בשנת 1574. רוב החוקים האזרחיים לגבי יחסים בין בני אותו מין, לרבות החוק באנגליה משנת 1533 שקבע עונש-מוות על מעשה סדום, לא הזכירו במפורש נשים. לעומת זאת הם ציינו במפורש את המעשים הנעשים בין גברים ואת העונשים שיש להטיל על אלה.

לנוכח הידע שהיה לאירופים לגבי אפשרות קיומה של מיניות לסבית, נראית העובדה שהתעלמו ממנה בחוק, בתיאולוגיה ובספרות כמאמץ מכוון להתכחשות. אופיינית היא ההערה המיוחסת לאנאסטסיוס בקשר לפסוק א:26 באיגרת אל הרומיים: "ברור ש[הנשים] אינן עולות זו על זו, אלא מציעות עצמן לגברים." בהשוואה לתדירות שבה נזכרת הומוסקסואליות של גברים, בייחוד אחרי המאה השלוש-עשרה, בחוק הקאנוני והאזרחי, בספרי הדרכה לווידוי ולכפרה, בדרשות ובספרות עממית, הרי שקומץ התעודות המזכירות אהבת אשה לרעותה הוא אכן דל ביותר. בתקופה שארכה כאלף וחמש-מאות שנים אין אלא כתריסר איזכורים פזורים פה ושם. אפילו ספרו של פֶּטרוּס דַמיאנוּס, ספר עמורה (שנת 1051 בקירוב), המהווה התקפה ארוכה ומפורטת על מעשים הומוסקסואליים, מוקדש כולו לחטאי הגברים. לשווא נחפש אש וגופרית מן הסוג ששפכו מטיפים עממיים על מה שכינו "חטא הכמרים." וסקירה של הספרות החילונית בחיפוש אחר יחסים הומוסקסואליים מן הסוג המיוחס על-פי-רוב לגברים, אינה מעלה כמעט דבר לגבי נשים עד אמצע המאה השבע-עשרה. דאנטֶה, שמסע הייסורים שלו הוליכו דרך כל מיגוון חטאי אנוש, אינו כולל נשים לסביות בגיהנום או בכור-המצרף [פּוּרגָטוֹריוּם]. אדרבה, היותם של כל עושי מעשי הסדום גברים משתמעת מן ההערות שהוא שם בפיו של בְּרוּנֶטוֹ לָטיני: "כמרים ועלמים צעירים היינו, רבי השכלה, מלומדים נודעים בשער; עלי-אדמות כולנו בחטא אחד הוכתמנו."

בּוֹקאצ'וֹ, שלא חשש לחשוף את עוונות הפריצות של גברים ונשים, גם הוא לא ציין ולו ברמז שסוג כזה של התנהגות מינית אכן קיים. ואריוֹסטוֹ, הקרוב מכולם לתיאור רגשות ארוטיים בין נשים, מבטל לבסוף את אפשרות קיומם. בספרו אורלנדו פוריוסו (Orlando Furioso), אהבתה של פיוֹרְדיסְפּינָה לבְּרָדָמָנֶטֶה אינה ממומשת כאשר זו האחרונה חושפת את היותה אשה. אחרי שהיא מבכה את מר גורלה, שאין כדוגמתו לדעתה בכל ספרי ההיסטוריה, שומרת פיורדיספינה על תומתה, אף שהיא ישנה במיטה אחת עם ברדמנטה. בעיותיה אינן באות על פתרונן עד שמופיע ריצ'ארדֶטוֹ, אחיה התאום של ברדמנטה, והוא שמממש את היחסים.

הסיבה להתעלמות מקיומם של יחסי-מין בין נשים, או לביטול האפשרות שהם קיימים, עולה בבירור בכתבים של אותו קומץ מחברים אשר כן כתבו עליהם. בספרו ראג'ונמנטי אמורוסי (Ragionamenti amorosi) מתאר הסופר האיטלקי בן המאה השש-עשרה, אניוֹלוֹ פירֶנצוּאוֹלָה, דיון בין דמויות נשים בשאלה מדוע לא עדיף שאשה תאהב אשה אחרת וכך לא תסכן את תומתה. אחרי ויכוח ארוך הוא מגיע למסקנה שאהבה כזו איננה עדיפה כיוון שיופיים של הגברים, על-פי צו הטבע, מעורר בנשים תשוקה עזה יותר מיופיין של נשים אחרות. אותו סוג של משיכה אל המין האחר חל גם על גברים. כהוכחה הוא מציין ששום גבר אינו יכול לראות אשה יפה בלי לחוש תשוקה טבעית לשאת חן בעיניה, וכך גם הדבר לגבי אשה למראהו של גבר יפה.

נכונות רבה יותר להודות בקיומה של משיכה ארוטית בין נשים גילה בְּראנטוֹם, הפרשן של מזמוטי החצר הצרפתית בשלהי המאה השש-עשרה, שטען כי בעת האחרונה, מאז "הובאה מאיטליה האופנה על-ידי גברת נכבדת אשר בשמה לא אנקוב", היו יחסי-מין בין נשים לתופעה שכיחה ביותר. כמה מהן היו נערות צעירות או אלמנות שהעדיפו לתנות אהבים אשה עם רעותה מאשר "לבוא אל גבר וכך להרות ולאבד את כבודן או את בתוליהן..." היו גם נשים שהשתמשו בנשים אחרות כדי להשביח את מעשי האהבה עם גברים: "כיוון שתרגיל קטן זה, כך שמעתי אומרים, איננו אלא חניכה לקראת [האהבה] הגדולה יותר של גברים; כיוון שאחרי שהתחממו והסעירו זו את זו, אין חומן דועך עד שהן רוחצות בזרם מהיר ופעיל יותר... כי בסופו של דבר, כפי ששמעתי גברות רבות מספרות, אין כמו הגבר; ומה שהן מקבלות מנשים אחרות אינם אלא פיתויים ללכת ולמצוא סיפוק בחיק גברים."

בקיצור, בין שהיו נפוצים ובין שנדירים, היתה ליחסי-מין בין נשים, כך סברו, רק תכלית אחת: להשביח ולפאר יחסי-מין אמיתיים, כלומר יחסי-מין עם גבר. זו אחת הסיבות שבגללה חשו כנראה בני אותו הזמן שהם רשאים להתעלם ממיניות לסבית. "הבה נסלח לנערות הצעירות ולאלמנות", כתב בראנטום, "על חיבתן לתענוגות הבל קלי-דעת שכאלה." לדידו, כמו לדידם של גברים רבים אחרים בזמנו, לא היה צורך לקבל ברצינות את משיכתן של נשים זו לזו.

סיבה נוספת להתעלמות ממיניות לסבית היתה האמונה שנשים, אשר נחשבו נחותות מן הגברים מטבען, לא ניסו אלא לחקותם: "מוטב שאשה תתמכר לתשוקה תאוותנית לנהוג כגבר, מאשר שגבר ינהג בנשיות, שהרי כך יהיה אמיץ ואציל פחות. ואילו האשה המחקה בדרך זו את הגבר תזכה במוניטין של אצילית וגיבורה יותר מאחרת." טיעונים כאלה לא הצדיקו אומנם יחסי-מין בין נשים, אך הם הציבו אותם במסגרת מסורת מערבית עתיקת-יומין שלפיה נשים, ככל שאר היצורים, מנסות לטפס לשלב מושלם יותר של הטבע. באורח פרדוקסלי, יחסים שכאלה דווקא חיזקו, ולא ערערו, את ההנחה בדבר הייררכיה ביולוגית, שבה "גופו של הגבר עליון לגופה של האשה כמו שהנפש עליונה לגוף."

רעיונות אלה קיבלו משנה תוקף מן התצפיות והכתבים של הרופאים. אחדים מהם ציינו שהיו מקרים מסוימים שבהם נשים לא רק חיקו גברים, אלא הפכו ממש לגברים. שינויי מין אלה שחולל הטבע היו תמיד בכיוון אחד, מנקבה לזכר. לא היו ידועים מקרים של שינוי בכיוון ההפוך. לא התקבל על הדעת ששלמות תידרדר לאי-שלמות.

מימצאיהם של רופאים ושל חוקרי אנטומיה לגבי איברי הרבייה של הנשים השפיעו על ההשקפות לגבי מיניות לסבית גם בדרך נוספת. למרות הדעה הרווחת שלנשים יש אשכים (שנקראו אחר-כך שחלות) המייצרים זרע, זרען נחשב קר יותר, פעיל פחות, ומרוב הבחינות חשוב לרבייה האנושית פחות מאשר זרעם של הגברים. הרעיון שהן יכולות לטמא זו את זו כפי שעושים גברים בשפיכת זרע באיבר הלא-נכון, נדחה בדרך-כלל כבלתי-אפשרי. בחברה שהיה לה ידע כה מוגבל על הביולוגיה של האדם, ואשר ייחסה חשיבות עליונה לזרע הזכרי בתהליך הרבייה, השחתת זרעו של הגבר נחשבה אפוא לפגיעה חמורה יותר בחוקי האל והטבע מאשר שימוש פסול בזרע או באיברי הרבייה של האשה.

לפיכך, בגלל סיבות אחדות, נטו רוב המחברים שעסקו בקביעת עונשים למעשים לסביים לנהוג בהם בחומרה פחותה מאשר בהומוסקסואליות של גברים. תיאודורוס מטַרסוּס, למשל, קבע כפרה של שלוש שנים לכל אשה "החוטאת עם אשה אחרת", כמו לגבי אשה "החוטאת עם עצמה". לעומת זאת, על "ניאוף" בין גברים יש לכפר במשך עשר שנים. ספר הכפרה של גרגוריוס השלישי קבע 160 יום לנשים שקיימו יחסים עם נשים אחרות, ואילו שנה או יותר להומוסקסואליות של גברים. וספר הכפרה של קארלו בורומיאו גזר שתי שנות כפרה על אשה ש"נאפה" עם אשה אחרת או עם עצמה ואילו לגבר נקבעו שבע עד חמש-עשרה שנות כפרה, בהתאם למצבו המשפחתי, אם שכב עם גבר אחר.

אולם לא כולם נטו לראות במיניות לסבית עוון קל באופן יחסי. רשויות מסוימות ראו אותה כשווה בחומרתה להומוסקסואליות של גברים, ולפיכך ראויה לעונש-מוות. תקנה הכלולה בקודקס חוקים צרפתי מסוף המאה השלוש-עשרה, שהיתה ככל הנראה החוק האזרחי המוקדם ביותר שדן ביחסי-מין בין נשים, קובעת: "גברים, שהוכח כי הם עושים מעשי סדום, יאבדו את ק---[?]. העובר עבירה זו בשנייה, יאבד איבר. ואם בשלישית, יישרף. אשה שאלה מעשיה, תאבד איבר בכל פעם, ובשלישית תישרף." בַּרְתוֹלוֹמֵיאוּס דֶה סאליצֶ'טוֹ ממליץ אף הוא במאה החמש-עשרה על עונש-מוות. אבל רק במאה השש-עשרה, אחרי שהרפורמציה הקתולית והרפורמציה הפרוטסטנטית הגבירו את הרצון לפקח על ההתנהגות המוסרית באמצעות חקיקה, ואף ניסו לרסן את המינוּת [הֶרֶזיה], עבירה שהיתה קשורה באופן מסורתי בהומוסקסואליות, רק אז הפכו אלה לעמדות המקובלות באותו קומץ של חוקים ופרשנויות משפטיות אשר דנו בנושא. שני החוקים בתקופה ההיא, שהזכירו במפורש נשים בהקשר של יחסים בין בני אותו מין, קבעו שיש לגזור עליהם עונש-מוות. התקנה של קארל החמישי משנת 1532 קובעת: "המטמאים את עצמם עם בהמה, או גבר עם גבר, או אשה עם אשה, ויתרו על חייהם וייגזר עליהם, על-פי המנהג המקובל, מוות בשריפה." באופן דומה פסק החוק בטרוויזוֹ: "והיה אם... אשה חוטאת חטא שכזה נגד הטבע, תיקשר עירומה למוט ברחוב הארבֶּה, ותיוותר שם כל היום וכל הלילה בהשגחת שומר מהימן, וביום המחרת תישרף מחוץ לעיר." בספרד באמצע המאה השש-עשרה ביטא פירושו של גרֶגוֹריוֹ לוֹפֶּס לקודקס החוקים הבסיסי של ארצו, Las Siete Partidas (משנת 1256), את ההחמרה ביחס לתופעה בכך שהרחיב את עונש-המוות גם לנשים. על-אף שהחוק המקורי לא הזכיר אותן, לופס מציין, ש"נשים החוטאות באורח זה דינן שריפה על-פי החוק של המלכים הקתולים המצווה שפשע זה נגד הטבע יהיה דינו עונש כזה, במיוחד שהרי החוק אינו מוגבל לגברים, אלא חל על כל אדם בכל מצב המקיים יחסים שלא כדרך הטבע."

אבל גם מי שהאמינו בעונש-מוות על מעשים כאלה, נחלקו בדעתם לגבי האפשרויות השונות. בעוד שלופס חשב שעונש-מוות חל על כל המקרים, בן ארצו, אנטוניו גוֹמֶס (נולד בשנת 1501), סבר ששריפה היא עונש הכרחי רק במקרים שבהם "אשה מקיימת יחסים עם אשה אחרת באמצעות חפץ חומרי כלשהו." אם, לעומת זאת, "אשה מקיימת יחסים אם אשה כלשהי בלי חפץ," הרי שאפשר אז להטיל עליה עונש קל יותר, כגון מלקות. המשפטן האיטלקי, פּרוֹספֶּרוֹ פארינאצ'י (1618-1554), הרחיב את ההבחנות הללו עוד במעט. בהכללה, אם אשה "מתנהגת כגבר עם אשה אחרת", אליבא דפארינאצ'י, "נשקפת לה הסכנה של עונשים ההולמים מעשי סדום ועונש-מוות." אבל אם מדקדקים בפרטים, הרי אם האשה רק חיזרה אחרי אשה אחרת, יש רק לגנותה בפומבי. "אם היא נוהגת בשחיתות עם אשה אחרת רק על-ידי התחככות," יוטל עליה "עונש" כלשהו, אך אם "היא מחדירה חפץ כלשהו מעץ או מזכוכית לבטנה של אשה אחרת," יש להוציאה להורג.

חילוקי הדעות לגבי האופן שבו יש לטפל במיניות לסבית נובעים לא רק מן ההבדלים במקום ובזמן, בייחוד לנוכח העובדה שרוב המחברים הסתמכו על אותה מסורת של החוק הרומי והקאנוני. יתר על כן, במאה השש-עשרה כבר היו רוב הכתבים הללו מודפסים ונפוצים בכל רחבי אירופה. הדיונים בספרות הרפואית, המשפטית ובסוגות אחרות, חושפים בורות יסודית לגבי מעשיהן של נשים זו עם זו ולגבי האופן שמעשים אלה משתלבים בקטגוריות המקובלות של יחסי-מין ושל פשיעה מינית. אוגוסטינוס הקדוש למשל, שדעותיו על מין היו אבני היסוד שעיצבו את המסורת המערבית, הגדיר בחיבור הטוב שבנישואים כ"לא-טבעיים וחטאים הם אותם מעשי מין שבהם לא מתקיים המשגל באיבר ההולם לרבייה." הגדרה זו היא כה רחבה, שאפשר היה לכאורה להחיל אותה על הכל, ממשגל נסוג ועד מיניות לסבית. אך המעשים המסוימים שאוגוסטינוס גינה בחיבור זה היו הומוסקסואליות גברית ומשגל אנאלי בין בני זוג הטרוסקסואלים – חטא אשר בעיניו היה אף גרוע מקודמו. כיוון שלאשה יש איבר טבעי שבו יכול הגבר להשתמש להזדווגות, הימנעות ממנו מעידה על רצון מכוון יותר לחטוא. ההתייחסות היחידה של אוגוסטינוס למיניות לסבית עולה בהקשר אחר, כאחד מן הנושאים הרבים שבהם השיא עצה לאחותו בעת שניסתה לנהל קהילה של נזירות. ברור שאין הוא מייחס לכך חשיבות רבה.

במאה השביעית הציב תיאודורוס מטַרסוס את החטא שמקיימת אשה עם רעותה לצד החטא שהיא מקיימת לבדה כראויים לאותה ענישה. לעומת זאת, הוא הפריד את הדיון ב"ניאוף" בין גברים מהדיון באוננות גברים, ואף קבע עונשים שונים לשני סוגי החטאים האלה.

שני דורות לאחר מכן הפריד גרגוריוס השלישי מעשי סדום מן הקטגוריה של "חטאים קלים", שכללה "משגל בין נשים", אוננות (שהתייחסה כנראה לאוננות הדדית), ומשגל אנאלי הטרוסקסואלי. אולם במאה השלוש-עשרה, קשר אלבֶּרטוּס מאגנוּס בין הומוסקסואליות של גברים ושל נשים לבין רעיונות חדשים שצצו ועלו אז לגבי הטבע. התוצאה היתה שמעשים לסביים, כמו הומוסקסואליות גברית, הוגדרו מעתה כמעשי סדום: "חטא נגד הטבע, זכר עם זכר ונקבה עם נקבה." תלמידו של אלברטוס, תומאס אקווינאס, אימץ אותה השקפה. על-פי אקווינאס, מעשה סדום, כמו אופנים אחרים של תאווה, הוא חטא שבו מאבדים בני-אדם את תבונתם בשעת המשגל. אך הוא משתייך לתת-קבוצה של תאווה – חטאים נגד הטבע – שבהם נועד המעשה המיני אך ורק להנאה ואינו מאפשר רבייה. מעשים אלה כוללים – מן הקל אל הכבד – אוננות, משגל הטרו-סקסואלי בתנוחות לא-טבעיות, מעשה סדום ומשכב בהמה. כל אלה נבדלים משאר מעשי התאווה כגון אונס, ניאוף וכיוצא בהם, אשר אינם הופכים את הסדר הטבעי שברא האל.

ההשקפה התוֹמיסטית בעניין זה, כמו בהיבטים אחרים של תורת המוסר הנוצרית, שלטה בכיפה במשך כמה מאות שנים. אך העמימות הוסיפה להתקיים, אולי משום שאקווינאס לא פירט את המעשים המיניים באותה דרגת פירוט שנקטו מחברים שבאו אחריו, ואולי גם משום שאותם מטיפי מוסר שציטטו את אקווינאס לא תמיד הבינו את דבריו לאשורם. כך, בנוסף על מעשה סדום, מונה אנטונינוס הקדוש (מת בשנת 1459) שמונה צורות נוספות של תאווה: ניאוף, בעילת בתולה (stupro), אונס, בגידה, גילוי עריות, חילול הקודש (משכב עם איש כמורה או עם נזירה), אוננות, ותאווה בניגוד לטבע. מעשה סדום בסכֵימה זו היה "תאווה, זכר עם זכר, נקבה עם נקבה"; ואילו תאווה בניגוד לטבע פירושה "כאשר הזכר מתאווה אל האשה מחוץ למקום הטבעי שבו נוצרים ילדים." לעומת זאת, קארלו בורומיאו (מת בשנת 1584), שקיבל את ההגדרה התוֹמיסטית למעשה סדום כמשגל המנוגד לטבע, סבר שזהו חטא של זכרים בלבד. מעשי נשים נמנו בקטגוריה של ניאוף, חטא תאווה שאיננו לא-טבעי וכולל בגידה ואונס. וינצֶ'נטֶה פילוּצ'יוֹ, שהלך בעקבות אקווינאס בהבחנה בין אוננות (mollitia) לבין מעשה סדום (sodomia) בקרב גברים ונשים גם יחד, הוסיף כי כדי שיתרחש מעשה סדום של ממש חייב להתקיים "משגל מלא", ובכך הוא התכוון לפליטת זרע. דוֹמיניקוּס רַיינַלדוּס אימץ אף הוא את ההבחנה הזו, ובעיניו חדירה ללא פליטת זרע היתה בגדר stuprum, שעליו גוזרים אומנם עונש-מוות אך לא מוות מלווה בשריפה. בדיונו מובלעת ההנחה שמעשה סדום הוא ביסודו משגל אנאלי. ואכן, לקראת המאה השבע-עשרה, לפי דבריו של אחד המחברים, קיבל המושג "מעשה סדום" בשפת היומיום (בניגוד לכתיבה המלומדת) בדיוק את המשמעות הזאת.

הקשיים שהיו אז בהמשגת המיניות הלסבית משתקפים בחוסר מינוח הולם. המושג מיניות לסבית לא היה קיים; גם לסביותכשם תואר לנשים לא היה ידוע. המילה "לסבית" מופיעה אומנם פעם אחת במאה השש-עשרה בחיבורו של בּראנטוֹם, אך השימוש בה לא היה נפוץ עד למאה התשע-עשרה, וגם אז השתמשו בה לתיאור של פעילות מסוימת ולא כשם תואר לאדם. בהיעדר אוצר-מילים מדויק ומושגים מדויקים, השתמשו במיגוון רחב של מילים ולשון נקייה כדי לתאר את המעשים המיוחסים לנשים: אוננות הדדית, טומאה, ניאוף, מעשה סדום, משכב הפוך, השחתה הדדית, משגל, הזדווגות, חטא הדדי, חילולה של אשה או חילול תומתה בידי רעותה. נשים העושות מעשים איומים אלה כונו fricatrices, כלומר המחככות זו את זו, או Tribades, המילה המקבילה ביוונית לתיאור אותה פעולה.

הבלבול בכל הסוגיות הללו היה כה גדול, וערפל הבורות שכיסה על חיי המין של נשים היה כה סמיך, עד כי בשלהי המאה השבע-עשרה ראה צורך כומר איטלקי מלומד, לוּדוֹביקוֹ מריה סיניסטרארי, לכתוב בהרחבה על מה שהוא כינה מעשי סדום של נשים. "כל המוראליסטים דנים בחטא מתועב זה שבין נשים, והם טוענים שבין הנשים מתרחש מעשה סדום של ממש." אבל, הוא קובל, "איש אינו מסביר כיצד זה נעשה". מצב עגום זה, כך סבר, דורש תיקון לאלתר, כיוון שהכמרים, כדי שיוכלו למחול לנקבות התועות שבצאן מרעיתם, חייבים לדעת בדיוק אילו חטאים הן חטאו: "הלכה למעשה, על הכמרים-המוודים לדעת להבחין בין מקרה שבו נשים נוגעות זו בזו ומביאות את עצמן מרצונן לידי טומאה (mollitiem) לבין מצב שבו הן חוטאות בפשע של מעשה סדום, כדי שיוכלו לשפוט את חומרת החטא." סיבה חשובה נוספת לצורך לדעת להבחין נעוצה בעובדה, שבאזורים קתוליים רבים נמנה מעשה סדום עם החטאים החמורים אשר רק הבישופים רשאים לפסוק לגביהם את מעשי הכפרה והמחילה. אחרי שבדק מקורות תיאולוגיים, משפטיים ורפואיים רבים, הגדיר סיניסטרארי מעשה סדום כמשגל באיבר הלא-נכון. הגדרה זו כוללת משגל אנאלי הטרוסקסואלי ומשגל בין נשים, אך אינה כוללת אוננות הדדית בכל חלק של הגוף או שימוש ב"חפצים חומריים". אם נעשית החדרה של אצבע או של חפץ דומם "אין זה משכב או הזדווגות", ו"אין זה בשום פנים ואופן מעשה סדום, כי מעשה סדום בהכרח מחייב משגל. תחת זאת יש כאן טומאה גרידא, הנגועה אומנם באיכות מחמירה, אך זו איננה משנה כהוא-זה את סוג העבירה." אולם השאלה היא "כיצד יכולה אשה לשכב עם רעותה באופן שחיכוכן זו בזו יוכל להיקרא מעשה סדום?" לדידו של סיניסטרארי "זהו לב הבעיה". כדי לפתור אותה הוא נועץ בחיבורים רפואיים חדשים, לרבות בלוחות האנטומיים של תומאס בארתולין, והגיע למסקנה כי רק נשים עם דגדגן גדול במיוחד יכולות היו לעשות מעשי סדום אשה ברעותה. מועמדות מתאימות לפגם מצער שכזה היו נערות שאוננו בילדותן ונשים בעלות עודף של חום וזרע. אך בניגוד לנשים מן המזרח התיכון, שאת תשוקותיהן צריך היה לרסן בניתוח, נשים במערב אירופה הגיעו למצב אומלל שכזה רק לעיתים נדירות.

גישה זו אין פירושה, כמובן, שמותר להתעלם ממעשי סדום של נשים. אם הוגשה תביעה נגד אשה, היא צריכה להיבדק על-ידי מיילדות מהימנות אשר יקבעו אם היא מסוגלת לקיים את המעשה מבחינה פיזיולוגית. דגדגן מוגדל הוא הוכחה לאשמה, שהעונש עליה הוא מוות בתלייה ואחריה שריפה על המוקד. זה היה העונש שהוטל על כל מעשי סדום, של זכרים או של נקבות: "את העונשים הנזכרים לעיל יש לגזור ללא יוצא מן הכלל."

העונש החמור היה דרוש הן כדי למנוע את זעם האל, שעלול אחרת להחריב את העולם כפי שהחריב את סדום ועמורה, והן כאמצעי הרתעה. הצעותיו של סיניסטרארי לכמרים-מוודים כיצד לחלץ מידע מפי מי שנחשדה בפשעים לסביים, מצביעות על הפחד הנושן שנשים, עם תאוותן השופעת ותבונתן המוגבלת, עלולות לשאוב רעיונות חדשים אם ישמעו על אפשרויות שכאלה. אם לכומר-המוודה היו סיבות לחשוד באחת מבנות קהילתו, עליו לשאול את שאלותיו "בצניעות ובזהירות". עליו להתחיל ברמה הכללית ביותר, ובהדרגה, בהתאם לתשובות שיקבל, לרדת לפרטי המעשה.

מעשה סדום בין נשים, עוד יותר אפילו ממשכב זכר, היה "החטא שאין לקרוא לו בשמו". במאה החמש-עשרה, בספר ההדרכה לכמרים-מוודים המיוחס לז'אן גֶרזוֹן, הוא נקרא החטא נגד הטבע שבו "נשים יודעות זו את זו באמצעים מתועבים ואיומים שאין לקרוא להם בשם ואין לכותבם". במאה שלאחר מכן, כינה אותו גרגוריו לוֹפֶּס "החטא האילם" (peccatum
mutum). משום כך המליץ במאה השש-עשרה המשפטן הנודע, זֶ'רמֶן קוֹלאדוֹן, לרשויות בז'נבה שלא היה להן בעבר ניסיון בפשעים לסביים, שגזר-הדין ייקרא אומנם בפומבי, כפי שהיה נהוג במקרים של הומוסקסואליות גברית, אך שיושמט ממנו התיאור המקובל של הפשע שבוצע. "פשע כה איום ונגד הטבע," כתב, "הוא כה מתועב שאין לקרוא לו בשמו בגלל הזוועה שבו." הבעיה נבעה לא רק מן הסלידה המיוחדת שעבירה כזאת עוררה בקולאדון, אלא גם מפני שהיה קיים חשש כי נשים, בגלל טבען החלש, מושפעות יותר על-ידי סוגסטיה. לפיכך, בעוד שגברים שהורשעו במעשה סדום קראו בפניהם בקול את תיאור פשעיהם כדי להרתיע אחרים, יחסי-מין בין נשים מוטב היה שלא להזכיר.

אי לכך, פשעים שאסור היה לקרוא להם בשמם נותרו פשעים ללא שם, ולכן לא הותירו את רישומם בהיסטוריה הכתובה. הרעיונות הסותרים שהיו לבני אירופה המערבית לגבי המיניות של נשים לא איפשרו דיון גלוי, אם בכלל, במיניות הלסבית. השתיקה הולידה בלבול, והבלבול הוליד פחד. על יסודות אלה בנתה החברה המערבית מחסום לא-עביר שעמד על תילו קרוב לאלפיים שנה.

משום כך חשובה כל-כך החקירה הכנסייתית בפרשת חייה של בֶּנֶדֶטָה קארליני, אם-המנזר המוקדש לאם האלוהים. היא מהווה הזדמנות נדירה להציץ ולראות באופן מפורט למדי כיצד פעלו הלכה למעשה הגישות המערביות כלפי מיניות לסבית. אגב כך אנחנו יכולים אף לשחזר את העולם החברתי שבו פרחו הגישות הללו, ולהעמידו לבדיקה. את בנדטה קארליני הרשיעו רבים מבני זמנה, ולא רק הדורות הבאים. ואולם הגינוי להתנהגותה לא היה כולל ומוחלט בזמנה, ואולי גם לא יהיה כולל ומוחלט בעתיד. בחייה היא היתה דמות מרשימה ומעוררת מחלוקת, ואחרי מותה משך סיפורה תשומת-לב בדיוק מן הסוג שהגינויים הרשמיים ניסו למנוע. זהו אפוא סיפורה של בנדטה קארליני, שאת חטאיה ואת חייה אנחנו מסוגלים להבין אך לא לשפוט.