משתה לאדם בודד הוא אוסף מגוון של תרגומים משפות רבות ומעט כתבים מקוריים של דן דאור. מרבית התרגומים הם שירים, אבל לא רק, הרבה מסינית, אבל לא רק, שפורסמו בעבר במוספים ספרותיים, כתבי-עת ואנתולוגיות. הם תורגמו ונכתבו במשך קרוב לארבעים שנה ונעים בין מזרח למערב ובין העבר הרחוק להווה. מן האסופה מסתמן היבט מרכזי בדמותו של דן דאור כמתרגם: יכולתו לנוע בין זמנים רבים ותרבויות מגוונות מתוך קשב מירבי למה שמבחין ביניהם. ואולי היכולת הזאת - לגשר בין רחוקים בלי לערפל או למסמס את המרחק, ובלי לאבד את תחושת המרחב הפתוח שהמרחק מעניק - היא תמציתה של אמנות התרגום.
מן הביקורת:
"זה ספר לגמרי ריאליסטי, למרות היותו ספר תרגומי שירה, בכך שהוא משקף את הריבוי הרוחני של אדם כמו דן דאור, שהשבוע מלאה שנה למותו. וזהו ריבוי לא רק במרחב, אלא ריבוי בזמן. הריבוי הוא "תלת-ממדי", מעבר לריבוי המקומות של תייר הנוסע על פני האדמה. לפנינו אדם שההיסטוריה של התרבות האנושית פרושה לפניו. הוא יכול להתעורר בבוקר בסין של שושלת טאנג (נאמר, המאה השביעית), לאכול ארוחת צהריים בתל אביב של המאה ה-21, לשתות תה מנחה בהודו של המאה ה-18, וללכת לישון מתחת לירח יפאני חדש יחסית."
דרור בורשטיין, הארץ, 5 ינואר 2011
"זהו ספר המתורגם בהשראה, באהבה ובשמחת חיים ולשון של מי שבמשך עשורים זימן את קוראיו למשתים של חוכמה ועמקות."
Ynet ,רפי ויכרט 31.1.11
"ספר השירה האמתי והמרגש ביותר שיצא מזה עשור הוא הקובץ הזה שדן דאור הכין כחלת דבש במשך חייו."
אהרן שבתאי, ידיעות אחרונות, 21.1.11
"הקורא הבקיא והעירני יוכל על נקלה להתפלש כאן בחדווה, במשך שעות ארוכות, באינספור הקשרים הפנימיים שבין הטקסטים הכל כך שונים הללו. בהצבה החד-פעמית הזאת, אלה אינם חדלים מלהדהד ולהתערב האחד בשני, ונדמה כי בהיסגר הספר, הם עודם משוחחים באינטימיות בינם לבין עצמם, הרחק מעינו הפולשנית של הקורא."
יהודה ויזן, וואלה, 17.1.11
קסם השירה, שירים על אושר ועל פרידה ובתוכם שניים מגדולי השירה בכל הזמנים: דו פו ולי באי. לאורך השירים המתורגמים החל מן הספר '"ארבעים שירים סיניים" דרך "101 שירים סיניים" ועד המתנה האחרונה שהותיר בידינו, החבר, החכם, משורר, הסינולוג ואיש המסעות, דן דאור.
ישראל בר כוכב, ynet, 21.6.11
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות 2010 לחרגול הוצאה לאור בע"מ ולהוצאת עם עובד בע"מ, תל-אביב
ספר השירים הוא קובץ השירה הסינית העתיק ביותר שנשאר בידינו. הוא מכיל 305 שירים שנכתבו בין סוף האלף השני לבין המאה השביעית לפנה"ס. ראשיתו של הקובץ, כנראה, בסיורים שהיו המלכים הקדומים משושלת ג'ו נוהגים לערוך ברחבי ממלכתם כדי לעמוד על הלוך הרוחות בקרב נתיניהם. בסיורים אלה היה נלווה אליהם מוזיקאי, שאסף את השירים הפופולריים כדי שישמשו למלך אַמת מידה לרגשות העם. השירים היותר טובים קובצו יחד והופצו לתועלתם של השליטים המקומיים.
קובץ דומה מאוד לזה שברשותנו היה קיים כבר בימי קונפוציוס, במאה השישית לפנה"ס. קונפוציוס, שהיה בין השאר מוזיקאי נלהב, אהב מאוד את הספר, ובהשפעתו הפך זה לאחד הספרים ה"קלאסיים" ולחומר חובה בבחינות הממלכתיות, שכל בעל משרה ממשלתית היה חייב בהן עד לתחילת המאה העשרים.
הגִרסה המקובלת כיום נערכה במאה השנייה לפנה"ס בידי מאו ג'אנג, שמִספּר את השירים והקדים להם הקדמות קצרות.
בהר יש שיח קורנית
בָּהָר יֵשׁ שִׂיחַ קוֹרָנִית
בַּבִּצָּה יֵשׁ פִּרְחֵי לוֹטוּס
לֹא רָאִיתִי אֶת דְּזֶה דּוּ
רָאִיתִי רַק אֶת הַמְּשֻׁגָּע
בָּהָר יֵשׁ בְּרוֹשׁ גָּבוֹהַּ
בַּבִּצָּה יֵשׁ צֶמַח אַרְכֻּבִּית
לֹא רָאִיתִי אֶת דְּזֶה ג'וֹנְג
רָאִיתִי רַק עֶלֶם עַרְמוּמִי.
ואנשי הנסיך שמחים
הַנָּסִיךְ הָאן זָבַח לְאֵל הַדְּרָכִים,
יָצָא וְחָנָה בְּטוּ.
שְׁיֶן פוּ עָרַךְ לוֹ שָׁם מִשְׁתֶּה:
יַיִן צָלוּל, מֵאָה כַּדִּים.
וּמָה אָכְלוּ שָׁם?
צַבִּים צְלוּיִים וְדָגִים טְרִיִּים.
וְאֵיזֶה יְרָקוֹת הָיוּ שָׁם?
נִצְרֵי-חִזְרָן וְקָנִים.
וְאֵיזֶה מַתָּנוֹת נָתְנוּ שָׁם?
מֶרְכָּבָה וְאַרְבָּעָה סוּסִים.
צַלָּחוֹת וּקְעָרוֹת הָיוּ שָׁם לָרֹב,
וְאַנְשֵׁי הַנָּסִיךְ שְׂמֵחִים.
הרבה דברים
דָּגִים נִצּוֹדִים בַּסַּל
בִּינִית וּצְלוֹפָח
לַמְאָרֵחַ יֵשׁ יַיִן
טוֹב וְהַרְבֵּה
דָּגִים נִצּוֹדִים בַּסַּל
אַבְרוֹמָה וַחֲפָף
לַמְאָרֵחַ יֵשׁ יַיִן
הַרְבֵּה וְטוֹב
דָּגִים נִצּוֹדִים בָּרֶשֶׁת
קַרְפִּיּוֹן וְדַקָּר
לַמְאָרֵחַ יֵשׁ יַיִן
טוֹב וּבְשֶׁפַע
הַרְבֵּה דְּבָרִים
דְּבָרִים טוֹבִים
דְּבָרִים נָאִים
דְּבָרִים שׁוֹנִים
שִׁפְעַת דְּבָרִים
דְּבָרִים בְּעִתָּם.
חוטבי העצים
חוֹטְבֵי הָעֵצִים, הוֹ! הוֹ!
יַיִן צָלוּל הַרְבֵּה וָטוֹב!
טָלֶה מְפֻטָּם יֵשׁ לִי,
אַזְמִין אֶת כָּל אֲחֵי אָבִי!
וְאִם בְּמִקְרֶה לֹא יָבוֹאוּ,
זֶה לֹא כִּי נִשְׁכְּחוּ מִלִּבִּי.
הַכֹּל מַבְרִיק, שָׁטוּף, נָקִי,
כָּל הַמְּנָחוֹת בִּמְקוֹמָן!
בֶּן-בָּקָר מְפֻטָּם לִי,
אַזְמִין אֶת כָּל אֲחֵי אִמִּי!
וְאִם בְּמִקְרֶה לֹא יָבוֹאוּ,
זוֹ לֹא תִּהְיֶה אַשְׁמָתִי.