מהנדסים תרבות מתאר ומנתח באופן ביקורתי, ואף פרובוקטיבי, את התרבות האירגונית בחברת היי-טק אמריקאית גדולה. גדעון קונדה אינו מקבל כמות שהם את הטיעונים הרווחים בדבר אופיה ה"מתקדם" של התרבות הזו, ובוחר לבחון מקרוב "איך זה עובד באמת". הוא חקר במשך שנה את חיי היומיום של עובדי חטיבת המחקר והפיתוח בחברה, החל במנהלים, דרך המהנדסים, וכלה במזכירות ועובדי השירותים. התוצאה היא תיאור עשיר וחי, ולצידו פרשנות מבריקה של האופן שבו מנהלים כופים את "תרבות החברה", והאופן שבו חווים זאת העובדים. קונדה חושף את המתח בין הגלוריפיקציה של עולם ההיי-טק והצגתו באופן אוטופי, לבין המציאות היומיומית של השתעבדות, ועוד יותר מזה את נסיונם השיטתי של אירגונים מסוג זה להשתלט – במסווה של הומניזם, קידמה, וכיוצא באלה – לא רק על עבודתם של אנשים אלא גם על נשמתם. אחרית-דבר שנכתבה במיוחד למהדורה העברית של הספר סוקרת בקצרה את גלגוליה של תרבות ההיי-טק המתוארת בו מאז המחקר ובוחנת אותה גם בהקשר של התעשייה והחברה בישראל. מהנדסים תרבות הוא ספר עיון מגרה למחשבה, שכתיבתו קולחת ומרתקת.
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות 2005-2000 לחרגול הוצאה לאור בע"מ
תרבות ואירגון
"רק תעשה כמה דברים קטנים בשבילנו, ו–"
"איזה מין דברים?" קטע אותו יוֹסאריאן בפקפוק לוחמני.
"אה, דברים קטנטנים, חסרי כל חשיבות. באמת, אנחנו עושים איתך עיסקה נדיבה מאוד... וכל מה שאתה צריך לעשות בתמורה זה..."
"מה? מה אני צריך לעשות?"
קולונל קוֹרְן צחק צחוק קצרצר. "תחבב אותנו."
יוסאריאן מצמץ. "לחבב אתכם?" "תחבב אותנו." "לחבב אתכם?" "בדיוק," אמר קולונל קורן והנהן, רווה נחת לאין שיעור ממבוכתו
והפתעתו התמה של יוסאריאן. "תחבב אותנו. תצטרף אלינו. תהיה חבר שלנו. תגיד עלינו דברים טובים כאן וכשתחזור הביתה
לאמריקה. תהיה אחד מהחבר'ה. זו לא בקשה גדולה מדי, נכון?"
ג'וזף הלר, מילכוד 22
"ברוכים הבאים לעמק הטכנולוגיה – עובדים על העתיד של אמריקה," מכריז השלט לצד כביש מס' 61, עורק התחבורה המרכזי בעמק. השעה מוקדמת, אך אנרגיית ההיי-טק – עצבנית וקצרת-רוח – כבר פועמת ברחבי הנוף הכפרי המרהיב.
מכוניות פורשה, סאאב, משפחתיות נטולות זהות, שברולטים משופצרות, אופנועים, טרנזיטים של החברה והמון טויוטות – המיגוון אינסופי – משתחלים ליציאות הכביש המהיר בדרכם לאשכולות פארקים תעשייתיים הכוללים מפעלים, אולמות ועידה ובתי-מלון, שבהם מתכנסים מדי יום ביומו תושבי האזור.
בעוד המכוניות מתקדמות לאיטן, חלק מן הנהגים נראים אחוזי שרעפים, אחרים מדברים למכשירי הקלטה או מעיינים בחצי עין במסמכים. העתיד קורה עכשיו, הזמן יקר, ולרבים מן הנהגים יום העבודה כבר בעיצומו.
מגרש החניה מול מרכז הפיתוח של 'היי טכנולוג'יס' בלינדסוויל מתמלא במהירות רבה. חברת 'היי טכנולוג'יס' – 'טֶק', כפי שרוב עובדי החברה מכנים אותה – היא אחת החברות הגדולות, המצליחות והידועות ביותר בארצות-הברית, ויצאו לה מוניטין של מי שמצויה בחזית הטכנולוגיה בתעשיית ההיי-טק. המיתקן בלינדסוויל מאכלס כמה מקבוצות המהנדסים החשובות והמבטיחות של 'טק'. מדובר בבניין נמוך, מכוער ורחב ידיים הרובץ מאחורי מגרש חניה מרווח, שנסלל בשטח שנקטע מן הנוף הכפרי במרחק כמה קילומטרים מהכביש המהיר. בין שמונה לתשע בבוקר מגיחים רוב העובדים מהמכוניות בדרכם להחלפת עובדי הלילה: כמה מהנדסים שעבדו כל הלילה, עובדי ניקיון ואנשי אבטחה.
ג'ים דייויס, שומר במדים המועסק על-ידי קבלן-משנה המספק ל'טק' שירותי אבטחה, בוחן את זרימת הבוקר. כמו רבים במעמדו הוא מייחל להבטיח לעצמו, ביום מן הימים, מישרה קבועה ב'טק', אבל בינתיים עליו להסכין עם עבודה זמנית בשולי החברה. בעוד הקבוצה הראשונה של עובדי היום חוצה במרץ את הדלת הראשית בדרכה לדלפק שלידו בילה ג'ים את הלילה, הוא לוחש בבעתה מעושה: "הם חזרווווו!" והם, מושאי חרדתו המדומה, חולפים בסך ומבזיקים לעברו כלאחר יד תעודות זיהוי פלסטיות קטנות של 'טק'. ג'ים מהנהן ולא טורח לעיין בקפדנות בסמלים אלהשל חברוּת מלאה, ובעודו מתכונן לסיום משמרתו הוא מסביר: "גם ככה לא הייתי מזהה אותם. כולם נראים אותו דבר." בדרכו החוצה הוא מוסיף: "אותו דבר כל יום. קורעים את התחת וחושבים את עצמם למי יודע מה. לא יודע... החברה הזאת זה משהו אחר."
מתבונן אקראי מהצד עשוי להסכים איתו. המאות הרבות של האנשים המועסקים בלינדסוויל, שיומם מתחיל עם תום משמרת הלילה, נראים על פניהם כקבוצה הומוגנית למדי. טווח הגילים שלהם נע בעיקר מסוף שנות העשרים ועד תחילת השלושים לחייהם. כמעט כולם לבנים, ולמעט המזכירות רובם גברים. רבים היו מגדירים את מעמדם החברתי כגבוה (upscale). כמעט כולם בוגרי אוניברסיטאות, בעיקר בתחומים טכניים, רובם המכריע בהנדסת אלקטרוניקה ובמדעי המחשב. יש הבדלים גדולים בשכר בין עובדים שונים אבל בממוצע, על-פי רוב אמות-המידה, הוא גבוה בהרבה מתחום הנינוחות. סיגנון הלבוש חופשי, שלא לומר מרושל. חליפות-עסקים נראות כאן כמעט תיאטרליות בחריגותן ומצביעות על קשר לעולם שבחוץ, בעיקר ל"טיפוסים עסקיים". הופעתם של אנשים משדרת באופן כללי חוסר רשמיות מחושב, יחד עם תחושת חשיבות עצמית, ורושם ברור של מעורבות בעבודה קשה ומהנה באורח מוזר, ממכרת אפילו. כדבר שבשיגרה, רבים מתייחסים לעבודתם כאל "המילה האחרונה" – כזו שיש בה מידה ניכרת של איכות, חדשנות ורווחיות, ולפיכך מטבעה, ללא ספק ובאופן מובן מאליו, היא בעלת ערך.
במהלך יום העבודה דומה שהמרכז בלינדסוויל עוטה את מאפייני דייריו: שילוב של מאמץ וחוסר רשמיות, חופש ומשמעת, עבודה ומשחק. לאחר קפה או ארוחת בוקר בקפטריה הפתוחה, הופך מבוך המשרדים הפתוחים – מרחבי העבודה האישיים ב-open space המהווה את רוב החלל הפנימי – לבמה למיגוון כאוטי-לכאורה של פעילויות אישיות ורשתות אינטראקציה מורכבות המתרחשות על רקע צפצופים, איוושות וטרטורים שקטים אך עקשניים הנובעים ממחשבים, מקלדות ומדפסות. במבט חטוף יתקשה המתבונן לזהות הבדלי דרגה, סטטוס ועוצמה. במשרדים רבים, זהים וצנועים בחזותם, מתקתקים עובדים על מקלדות. חדרי הפגישות הסובבים את האולם מאוכלסים בקבוצות קטנות העסוקות בדיונים שנראים לוהטים, לעיתים טעונים, לעיתים משועשעים. בחלל המעבדה המרכזי משוטטים אנשים בין פקעות סבוכות של כבלים המחברים בין מכשירים שונים וסתמיים למראה ובינם לבין התקרה. הקפטריה מאוכלסת לאורך כל היום. אף שלעיתים תכופות נראה שאנשים יוצאים ובאים בזמנם החופשי, הנורמה המקובלת היא שעות עבודה ארוכות. ההנחה היא שאלהשאינם נוכחים עובדים במקום אחר. רבים ימשיכו לעבוד במהלך הערב, חלקם בבית, על המחשבים שהחברה נתנה להם. אחרים יעשו זאת במחשבותיהם, ואפילו – כפי שכמה מהם מדווחים – בחלומותיהם.
מתבונן מן הצד, המציץ אקראית בסצינות החיים בלינדסוויל ומשווה בינן לבין הדימוי הרווח של חיי עבודה באירגון למטרת רווח, עשוי לתהות: מה קורה כאן? האמנם מצב העניינים כאוטי ופרוע כפי שנדמה? מי דואג לאינטרס הקולקטיבי, ואיך? ומדוע שבני-אדם יעבדו קשה כל-כך ויטענו שהם נהנים מזה? האם העבודה הזו מעניקה סיפוק מעצם טבעה? או, האם הדבר מוסבר על-ידי ההקשר החברתי שבו מתרחשת העבודה? וכללית יותר: איך זה לעבוד כאן? האם זהו האירגון העתידי? או שאולי מדובר כאן בעבר שקם לתחייה בגירסה עתידנית?
ליודעי דבר, הסצינה בלינדסוויל טיפוסית ל'טק', דרך חיים מובנת מאליה שמיותר לתהות על קנקנה. רבים, לוּ היו מתבקשים לענות לתהיותיו של המשקיף, היו עונים באופן ענייני למדי שבסך הכל מדובר במאפייני "התרבות החזקה" של 'טק' ותו לא. ואם בתחילה אמירה זאת נשמעת טאוטולוגית משהו, הרי שעד מהרה מתברר ש"התרבות" היא מושג פופולרי, המשמש לעיתים קרובות לתיאור החברה; כרציונל להתנהגות עובדיה; כמדריך פעולה; כעילה לשבחים ולגינויים, לגאווה ולייאוש; איכות שמקובל לחשוב עליה כמבדילה בין 'טק' לבין תעשיות אחרות, ואף בינה לבין חברות היי-טק אחרות. "התרבות," אומרים רבים, "היא שעושה אותנו למה שאנחנו." למה כוונתם? תשובה אחת ניתן למצוא בקרב אלה הרואים ב"תרבות החזקה" את שטח התמחותם.
התרבות של 'טק': השקפת ההנהלה
ביום חול זה, שנבחר באקראי, מרכז הפיתוח בלינדסוויל ישמש כבמה שעליה יופגן העניין המעשי של ההנהלה ב"תרבות". במרחק קילומטרים ספורים מכאן, במשרד מרווח למדי ועם זאת צנוע, במטה הנהלת החברה, מכין דייב קרפנטר את הפרזנטציה שיגיש מאוחר יותר בלינדסוויל. הוא אחד המנהלים הבכירים ביותר בחטיבת ההנדסה, ועובד בחברה זמן רב. כרבים מן המנהלים ב'טק', דייב לא מפסיק לעבוד. בזמן האחרון הוא מגביל את עצמו בקפדנות ליום עבודה של שבע-עד-שבע הכולל ארוחות עבודה בבוקר ובערב, אך עדיין קשה להשתחל ללוח הפגישות שלו. לא מכבר סיים סידרת פגישות אחד-על-אחד שתוכננה לפני זמן רב. האחרונה שבהן היתה עם פרופסורית מאוניברסיטת הרווארד, בחליפה גנדרנית ותג אורח מובלט לראווה, שזכתה בדיוק ל30- דקות מזמנו של קרפנטר לפני שנשלחה לדרכה. ("ראיינה אותי בקשר לאיזשהו מחקר – תרבות ותפוקה; כולם רוצים לדעת מה קורה אצלנו.") לדייב יש כמה דקות להתארגן על הפרזנטציה. מרכז הפיתוח בלינדסוויל הועבר באחרונה לאירגון שלו – "העולם שלו" – באחד השינויים המבניים התכופים שהם דרך חיים למנהלים ב'טק', או, כפי שהוא מגדיר זאת, "חלק מן התרבות".
בשביל דייב, כמו מנהלים רבים, העיסוק בתרבות הוא עניין גלוי ומפורש. דייב רואה בעצמו מומחה. אחד הקירות במשרדו מכוסה ספרייה גדולה שבה ספרי ניהול רבים. הניהול היפני מסקרן אותו במיוחד, וספרים שעוסקים בנושא זה ממלאים מדף שלם. ("הם יודעים איך לגרום לאנשים לעבוד – וכדאי מאוד שנגלה מה זה.") לדייב יש "דעה מוצקה" בדבר טיבה של התרבות, ולדעתו תפקידו מחייב אותו לא רק להבין מהי אלא גם להשפיע עליה ולעצב אותה עבור אלה שביצועיהם, כך הוא מאמין, תחת אחריותו.
היבט מפתח בתרבות של 'טק', דייב מדגיש לעיתים קרובות, הוא שהמבנה הפורמלי לא אומר דבר. המרכז בלינדסוויל הוא דוגמה מצוינת. "זה 'טק' קלאסי. החבר'ה שם עצמאים ואמביציוזים. הם עובדים ממש בחזית הטכנולוגיה. דברים מדליקים. לכולם, כולל לנשיא החברה, יש יד ורגל בעסק. לקבוצה יש פוטנציאל רווחיות. זה שהם מסורים – בכלל אין שאלה. אבל הם פרועים." איך ניתן, הוא תוהה, לגרום להם לפקוח את העיניים? לעבוד למען האינטרס של החברה? לשתף פעולה? להפסיק את הכסאח ההדדי או לפחות לתעל אותו אחרת? וכל זה בלי שהוא, דייב, ייצא רע מזה? דייב יודע שבין אם ישתלט על זה או לא, העסק הזה "שלו" – היבט נוסף של התרבות. ולפי איך שהוא תופס את החברה, העתיד שלו יושפע מן המידה שהצלחת הקבוצה תיזקף לזכותו. והוא יודע שבוחנים אותו – בדיוק כמו שהוא בוחן אחרים. האסטרטגיה שלו ברורה. "משחקי כוח לא עובדים. אתה לא יכול להכריח אותם לעשות כלום. הם חייבים לרצות. זאת אומרת, אתה חייב להשתמש בתרבות. הרעיון הוא לחנך אנשים בלי שהם ישימו לב. שיקבלו את התורה בלי להבין מאיפה זה בא להם!"
והדבר בר ביצוע. היום תהיה הפעם הראשונה שדייב מגיע ללינדסוויל. הוא עומד להגיש פרזנטציה שתעסוק במקומם של הפרויקטים הטכניים השונים שעליהם עובדים בלינדסוויל בתוך האסטרטגיה העסקית הכוללת של 'טק'. "בתרבות הזאת הפרזנטציות חשובות," הוא אומר. "אתה חייב להסתובב, להביא להם את התורה, להעביר את המסר. זו אחת הדרכים להפצת התרבות." העברה ופרשנות של "מסרים" הם המפתח לתיפעול התרבות. דייב מציג בצורה ברורה מאוד מה הוא רוצה להשיג: לעורר קצת התלהבות, לתת להם לשחרר קצת קיטור, לחגוג כמה מן ההצלחות, להראות להם שהם לא לבד בעולם, לעשות רושם, ואולי לתת להם דוגמה ל"ראש" הנכון. ב"חפירות" (ביטוי חביב עליו), הוא בטוח, יש לא מעט בלבול שנובע ממדיניות "הדלת המסתובבת" – התחלופה התכופה בהנהלה. ללינדסוויל יצאו מוניטין של מקום עם לא מעט אנשים טובים ומסורים. זו קבוצה יצירתית. אבל הסביבה שם גם נחשבת לקשוחה, לתחרותית. יש כאלהשאומרים שהמקום מזכיר את הימים הראשונים ב'טק' – מסירות ושחיקה היו אז מילים נרדפות. אולי. החברה השתנתה מאז. אבל יש דברים שנשארים אותו הדבר. דייב זוכר את החיים בחפירות. הוא "היה שם" לפני שנים רבות, הוא שילם את "דמי החבר" שלו – לרבות גירושים – והוא ממשיך לחוש קירבה לשוכני החפירות, שעם חלקם ייפגש היום. וכמו תמיד, הוא מוכן. הוא שולח יד לכלי העבודה של מקצוען התרבות – השקופיות הצבעוניות של "סיבוב ההופעות" ששימשו אותו אתמול בפרזנטציה של אסטרטגיית החברה בפני חברי ההנהלה הבכירה, ושולף אחדות מהן לשימוש היום.
העיסוק בתרבות אינו נחלתם הבלעדית של מנהלים בכירים; הוא הוליד תעשייה פנימית קטנה המתרגמת סוגיות, רעיונות ומסרים כוללניים לפעילות יומיומית. בחדר ועידות גדול, סמוך לאולם הכניסה הראשי של הבניין בלינדסוויל, נערכות הכנות לפעילות שיגרתית יותר של "עיצוב תרבות". אלן כהן, לבדה בחדר, מתכוננת להגשת הקטע שלה, "מאפייני התרבות של 'טק'",—במסגרת סדנת "מבוא ל'טק'", המכונה גם "טירונות", שהיא מעבירה לעובדים חדשים; הקטע של אלן יימשך כשעתיים, ואם הכל יתנהל כשורה, היא תישאר לפרזנטציה של דייב קרפנטר. ("זה חובה לכל משקיפי 'טק'. אפשר ללמוד מזה המון.") אלן, מהנדסת, "עכשיו לגמרי בעניין של תרבות". במהלך השנים האחרונות היא הפכה ל"מומחית התרבות" המקומית. "נשחקתי לגמרי כשעבדתי בתיכנות. כמה כבר אפשר. וידעתי מה המגבלות שלי. אז לקחתי ג'וב בניהול ועכשיו יש לי תקציב לעשות תרבות. היו כאלה שלא האמינו שיש לזה ערך מוסף. אבל הלכתי על זה ועשיתי שזה יקרה, ועכשיו כבר עומדים בתור לסדנאות שלי! אני דוגמה חיה של התרבות! היום הרבה מהעבודה אני עושה בבית. נכון שהחברה הזאת נהדרת?"
עכשיו היא מכינה את החומר וממתינה שהמשתתפים יגיעו. על שולחן אחד היא מסדרת מארזי מידע שיימסרו למשתתפים. בכל מארז עותק ממאמר שכתבה, 'התרבות: מדריך למשתמש, גירסה 2'; חומרים רשמיים של החברה; עותק מהגיליון האחרון של 'טֶק טוֹק', הכולל ראיון עם נשיא החברה ומובאות נרחבות מנאום ה"אנחנו אחד" שלו; סקירת פרסומים אקדמיים העוסקים ב"תרבות אירגונית", הכוללת צופן לפיענוח תיאורים מוסווים שונים של 'טק'; מפתח שמות למושגי 'טק' שונים; ודף מצולם ובו כמה "תרגילי תרבות" שאלן אספה במשך השנים. "זה מכסה הכל. מה זה "טקי". "איך להתקדם". "התרשתות". "הנעה עצמית". "לקיחת אחריות". "איך מזהים שחיקה", "תת-תרבויות". "פרזנטציות". "ניהול הקריירה שלך". "ניהול הבוס שלך". "נשים". "במשך השנים אספתי ממש חומר נפץ. חלק מהחומר כל-כך רגיש שאסור לחשוף אותו. יום אחד אכתוב דוקטורט על כל זה. בינתיים יש לי תקציב בשביל לתעד את תרבות חטיבת ההנדסה ולשמר אותה. התרבות היא מה שהפך את החברה הזאת לגדולה. בעצם, 'תרבות' זה יותר עניין של ניהול אנשים, משהו שקשור יותר למשאבי-אנוש או פיתוח אירגוני. אבל בהנדסה לא מחזיקים מהם ואני מעדיפה להישאר כאן, קרוב לאקשן. זו חברה מדהימה. אני יכולה להמשיך להיות פה משקיפה כל החיים. היום אני מעבירה תרבות לעובדים החדשים. אני מספרת להם איך מצליחים פה. אתה לא יכול סתם ככה ללכת על התשע-עד-חמש כמו פעם. אתה חייב להיות בראש הנכון. אתה צריך שיהיה לך את זה בקישקעס. אתה חייב לקבל את התורה. אתה יכול להזיז את המערכת, אתה מניע את עצמך. אבל אני גם מזהירה אותם: 'מנצחים בגדול ומפסידים בגדול. אתם באמת יכולים להיפגע כאן. המקום הזה יכול להיות מסוכן. עיר ללא רחמים.' ואני אומרת להם מה הכלל הראשון: 'לעשות מה שנכון.' זה המוטו של החברה, כמעט קלישאה, אבל הוא מדגים את הרעיון כולו. 'לעשות מה שנכון.' אם הם מפנימים את זה, אני את העבודה שלי עשיתי. מה העבודה שלי? כשהם באים הם מאוהבים בטכנולוגיה; זה מסוכן. העבודה שלי היא לחתן אותם עם החברה."
מה משמעות האמירה "התרבות החזקה של 'טק'" בעיני דייב קרפנטר ואלן כהן? ראשית, ובצורה הכוללנית ביותר, מדובר בהקשר של חיי העבודה שלהם, מערכת כללים המנחה את מערכות היחסים שבין החברה לבין "האנשים שלה". במובן אחד, התרבות מציעה תיאור של המאפיינים החברתיים של 'טק', המהווה גם הגדרה ספציפית של ההתנהגויות הנדרשות בעבודה: "חוסר רשמיות", "יוזמה", "העדר מבנה ברור", "עמימות מובנית", "עבודה קשה", "שאיפה לקונסנזוס", "קבלת החלטות bottom-up (מלמטה למעלה)", "התרשתות", "לדחוף את המערכת", "לעשות מה שנכון", "לקחת צ'אנס, לעשות שדברים יקרו".
אבל, כפי שעולה מן השימוש התכוף במטאפורות של "משפחה", "נישואים" ו"תורה", הכללים מעמיקים יותר. התרבות כוללת גם כללים מפורשים לגבי מחשבות ורגשות, "ראש" ו"תגובות בטן": כפייתיות ביחס להישגיות טכנולוגית, תחושת בעלוּת, מחויבות רבה לחברה, הזדהות עם מטרות החברה, ולא פחות מכך – "כיף". לפיכך, התרבות היא כתב פרשנות, המשמש להגדרה נרחבת של החברוּת בקהילה האירגונית, והכולל גם כללי התנהגות, מחשבה ורגש, שמצטברים יחדיו למה שנתפס ומקובל ברבים כ"תפקיד חבר" מוגדר היטב.
אבל זה לא הכל. עבור דייב קרפנטר ואלן כהן, כמו גם לרבים אחרים, טבעה של התרבות כפול: היא לא רק ההקשר של חיי עבודתם אלא גם המושא שלהם. משמעותה של התרבות היא לא רק הכללים המפורשים והמשתמעים המנחים ומעצבים את ההתנהגות וחוויית העבודה שלהם; היא גם הכלי שבאמצעותו הם מנסים במודע להשפיע על ההתנהגות ועל חוויות העבודה של אחרים. במובן זה ה"תרבות" היא משהו שצריך להנדס אותו – לחקור, לתכנן, לפתח ולתחזק – כדי לסייע בהשגת מטרות החברה. למרות שהמוצר – "תפקיד חבר" המורכב מהתנהגות, ממחשבות ומרגשות – אינו קונקרטי, ה"הינדוס" שלו מושג בדרכים מוגדרות: הגשת פרזנטציות, שיגור "מסרים", העברת "טירונות", כתיבת מאמרים, נשיאת נאומים, ניסוח ופירסום ה"כללים" ואפילו פירסום 'מדריך למשתמש'. כל אלההן טכניקות עבודה שנועדו לגרום לאחרים לקבל על עצמם – אפילו עד כדי הזדהות מוחלטת – מה שהחברה רוצה שיהיו.
כפילות זו משקפת תֶמָה מרכזית ובסיסית בדרך שבה רבים ממנהלי 'טק' מפרשים את התרבות: "התרבות" היא מנגנון שליטה. מהות הדברים גלומה במילותיו של דייב קרפנטר: "אתה לא יכול להכריח אותם לעשות כלום; הם חייבים לרצות בעצמם." לפי השקפה זו היכולת לעורר ולתעל את המרץ ואת הפעילות היצירתית של העובדים לכיוון משתלם – לגרום להם לרצות לתרום – מבוססת על עיצוב תפקיד חבר, וקיימת ציפייה מהעובד שיאמץ את התפקיד כחלק אינטגרלי מתחושת העצמי שלו. שאיפה זו והמדיניות שנובעת ממנה, כך מרגישים אנשי 'טק', הן שהופכות את החברה ל"משהו אחר".
השימוש בתרבות בשירות השליטה באירגון עסקי מודרני עשוי במבט ראשון להיראות מוזר, ייחודי אפילו, בעיני אלה שבעיניהם "תרבות" היא מושג שמשמעותו רלוונטית כשהוא מתייחס לציידי גולגלות מבורניאו או לאינטלקטואלים אורבניים. אבל מנהלי 'טק' לא לבד. העיסוק המעשי בתרבות ובהשלכותיה משותף לרבים, המגלים בג'ונגל האירגוני יותר מעניין חולף.