"האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, 'אני', אינו אני, או לכל הפחות אין זה אותו אני פנימי. השוטטות חסרת המטרה ברחבי 'אמריקה הגדולה' שלנו שינתה אותי יותר משציפיתי." האיש שכתב את הרשימות במהלך מסע של שבעה חודשים באמריקה הדרומית, היה ארנסטו גווארה, סטודנט ארגנטינאי לרפואה בן 24 - האיש שהתפרסם כעבור שנים אחדות בעולם כולו בשם צֶ'ה, מהפכן וסמל. מסעם של ארנסטו וחברו הטוב אלברטו גראנאדו, לאורכה ולרוחבה של היבשת, התחיל בדצמבר 1951, על אופנוע נורטון 500, ונמשך "על-פי אותו עיקרון בסיסי שהוליד אותו: אילתור", גם אחרי שהאופנוע שבק חיים, כששני הנוודים עושים את דרכם ללא פרוטה, במשאיות, ברגל באונייה ובמטוס, מארגנטינה דרך צ'ילה, פרו וקולומביה עד ונצואלה. תזזית ורעננות מאפיינים את הכתיבה של צ'ה הצעיר, הנע בקלות מפגישות מרגשות או משעשעות עם אנשים בדרך, למחשבות על הסבל של האינדיאנים ולניצני מודעות לצורך במהפכה; מסיפור יבשושי ואירוני על קשיי המסע לתיאורי נוף קצרים ופיוטיים; מדיווח מפורט על מכרה נחושת או מושבת מצורעים לרשמים מפתיעים ברחבות הדעת על קוסקו האגדית, בירת האינקה; ממחאה על הקפיטליזם הדורסני של ה"יאנקים" דרך הרהור על "רוחו הכמעט-אינדיאנית של בן אמריקה הדרומית", ועד לנבואה מצמררת על עתיד המהפכה ועל גורלו שלו.
מן הביקורת:
...ניתן לקרוא אותו כיומן מסע פשוט הכתוב בצורה קולחת וקלילה... וגם כמעין הצצה אל צ'ה גווארה המוקדם, בניסיון להבין את הדמות המרתקת המאוחרת ולתהות על תהליך גיבוש הכרתו הפוליטית; לבחון, אם תרצו, את היחס בין האיש בשר ודם לבין האגדה המהפכנית..."כמי שחש תוך כדי ההוראה בקורסים בהיסטוריה של אמריקה הלטינית את המחסור בתרגומים של טקסטים לטינו-אמריקאים מסוגים אחרים, אני מוצא ביומן הזה מקור היסטורי מועיל ביותר לסוגיות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות של אמצע המאה ה-20. אחרית הדבר מאירת העיניים מאת המתרגם, אורי פרויס, עשויה להיות כתובת מועילה ומעניינית לקוראים בעברית הרוצים לדעת יותר על ארנסטו "צ'ה" גווארה, פועלו ותפיסותיו.
חררדו לייבנר, "הארץ" (ספרים), 7.8.2002
"ארנסטו ואלברטו משתייכים לחיל חלוץ של תופעת המוצ'ילריות, והתרמילאי של היום עשוי למצוא עניין באופן התנהלותם של שניים מאבותיו הרוחניים. ככל דור מייסדים נדמה שהם עבדו קשה יותר ושניחנו בתעוזה, חיספוס, וערמומיות גדולה משל ממשיכיהם, שיוכלו ללמוד כאן כמה שיעורים מאלפים בהישרדות. אבל בסופו של דבר, ועל אף כל ההבדלים, מתברר גם שמוצי'לר הוא מוצ'ילר והחוויה היסודית המשכרת של גילוי וחופש עומדת מעל הזמן."
"למטייל"
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות 2005-2002 לחרגול הוצאה לאור בע"מ
בואו נבין זה את זה
אין זה אוסף של עלילות גבורה מאלפות, וגם לא סתם תיאור "קצת ציני". לא זו הכוונה, מכל מקום. זוהי פיסה משני סיפורי חיים, שנעו כברת דרך יחד עם שאיפות זהות וחלומות משותפים. מחשבות רבות חולפות בראשו של אדם בתשעה חודשי חיים, מהגיג פילוסופי נעלה ועד השתוקקות בזויה לצלחת מרק; הכל תלוי במצב הבטן. ואם הוא גם קצת הרפתקן, הרי שבאותו פרק זמן יוכל לצבור חוויות העשויות לעניין אנשים אחרים, וסיפורו הגולמי ייראה כמו היומן הזה.
וכך, המטבע הוטל, והתגלגל באוויר מצד אל צד; פעמים נחת ופניו כלפי מעלה, ופעמים כלפי מטה. האדם, אמת-המידה של הדברים כולם, הוא שמדבר כאן מגרוני ומספר במילים שלי את שראו עיני. ייתכן שמתוך עשר הטלות אפשריות של "עץ" ראיתי אני רק "פּאלי" אחד, ולהיפך. בהחלט ייתכן, ושום תירוץ לא יועיל; פי מספר את שאמרו לו עיני. האם היה מבטנו חפוז מדי, לא מקיף דיו, ולא תמיד מאוזן, ושיפוטינו חותכים מדי? יכול להיות. אבל זוהי הפרשנות שהעניקה מכונת-הכתיבה לאוסף הדחפים אשר הניעו את המקשים, ודחפים חולפים אלה היו ואינם. אין עוד את מי להאשים. האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, "אני", אינו אני. או לכל הפחות, אין זה אותו אני פנימי. השוטטות חסרת המטרה ברחבי "אמריקה הגדולה" שלנו, שינתה אותי יותר מכפי שציפיתי.
בכל מדריך לאמנות הצילום אפשר למצוא תמונת נוף לילי ובה ירח מלא זוהר, וכיתוב נלווה החושף את סוד האפלה המוארת. אלא שטיבה המדויק של התמיסה העדינה המכסה את הרשתית שלי אינו ידוע לקורא. אני עצמי בקושי מודע לה. לכן אי-אפשר לבחון את לוח הצילום ולקבוע בוודאות את רגע החשיפה. אם אציג בפניכם תמונה לילית תצטרכו לתת בה אמון, או שמצידי תתפוצצו. כי אם לא ראיתם במו עיניכם את הנוף המצולם ברשימותי, תתקשו להגיע לאמת שונה מזו הנמסרת כאן על ידי. וכעת אותיר אתכם עם עצמי – עם האיש שהייתי...
סימפטומים ראשונים
זה היה בוקר אחד של אוקטובר. ניצלתי את החופשה של השבעה-עשר בחודש כדי לנסוע לקוֹרדוֹבָּה. היינו תחת הגפן בביתו של אלבּרטוֹ גראנאדוֹ, שותים מאטֶה מתוק ומשוחחים על האירועים האחרונים ב"חיים המסריחים האלה", תוך כדי עבודה על הפּוֹדֶרוֹסָה. אלברטו קיטר על כך שנאלץ לוותר על עבודתו בבית-החולים למצורעים שבסן פרנסיסקוֹ דֶה צ'אנְיאר, ועל המשרה הכל-כך לא-משתלמת בבית-החולים הספרדי. גם אני נאלצתי לעזוב את עבודתי, אבל בניגוד אליו, הייתי מרוצה מזה מאוד. יחד עם זה היה בי גם איזה אי-שקט, שנבע בעיקר מרוחי השבויה בחלומות; נמאסו עלי הפקולטה לרפואה, בתי-החולים והבחינות.
על כנפי הדמיון המראנו לארצות רחוקות, הפלגנו בימים טרופיים וחצינו את אסיה כולה. לפתע, כמו מתוך חלום, צצה לה השאלה: "אולי ניסע לאמריקה הצפונית?"
"אמריקה הצפונית? איך בדיוק?"
"על הפּוֹדֶרוֹסָה, בן-אדם."
כך הוחלט על המסע, וברוח זו הוא המשיך להתנהל לכל אורך הדרך, על-פי העיקרון הבסיסי שהוליד אותו: אילתור. אֶחיו של אלברטו הצטרפו אלינו, ובסיבוב אחד של מאטֶה נחתמה ההבטחה הבלתי-מתפשרת לא להרפות עד שנגשים את חלומנו. מכאן והלאה הכל היה עניין של התרוצצות אחר ויזות, תעודות ומסמכים, כלומר, של חציית כל אותן המשוכות שמדינות מודרניות מציבות בפני אלה הרוצים לטייל. כדי לא לסכן את שמנו הטוב הסתפקנו בהכרזה על טיול לצ'ילה. המשימה העיקרית שלי היתה לעבור בהצלחה כמה שיותר בחינות לפני היציאה; של אלברטו – להכין את האופנוע לדרך הארוכה וללמוד את המסלול. באותה עת לא היינו ערים עדיין למשמעות האמיתית של התוכנית. כל שיכולנו לראות היה אבק הדרכים, ואותנו על האופנוע, גומאים קילומטרים בבריחה צפונה.
גילוי האוקיינוס
ירח מלא נישא מעל הים, מרצד על הגלים בהשתקפויות כסופות. ישובים על דיונה, התבוננו בתנודות הקבועות ברגשות שונים. בשבילי הים היה מאז ומעולם ידיד נאמן, הקולט כל מה שמספרים לו, אינו חושף את סודותיך לעולם, ונותן תמיד את הטובה שבעצות: רחש מסוים, שכל אחד יכול לפרש על-פי דרכו. לגבי אלברטו, זהו מחזה חדש המעורר אי-שקט מוזר, שניכר במבטו הדרוך, המלווה את מרוצתו של כל גל עד שהוא גווע על החוף. עוד מעט בן שלושים, הוא פוגש לראשונה את האוקיינוס האטלנטי, וחש בגודל התגלית הפותחת בפניו נתיבים אל כל קצוות תבל. הרוח הצוננת ממלאת את החושים באווירת הים, הכל משתנה למגעה. אפילו קאם-בֶּק, חוטמו המשונה מופנה כלפי מעלה, לוטש מבט אל פס הכסף המתנחשל לנגד עיניו מדי כמה רגעים. קאם-בק הוא גם סמל וגם שורד: סמל לקשרים התובעים את חזרתי; שורד של מזל הביש שלו עצמו – שתי התעופפויות מן האופנוע כשהוא סגור בתוך הסל שלו, הידרסות תחת פרסות סוס שפירק לו את הצורה, ושלשול עקשני.
אנחנו מתארחים אצל אחד מדודי, בוִייָה חֶסֶל שמצפון למאר דֶל פְּלאטָה, ומביטים לאחור על 1,200 הקילומטרים שכבר עשינו, שלמרות היותם הקלים ביותר לימדו אותנו בכל זאת לתת כבוד למרחקים. איננו יודעים אם נצליח לעשות את זה, אבל דבר אחד ברור – יהיה קשה, ככה זה נראה. אלברטו מגחך לנוכח תוכניות המסע המפורטות שלו, שלפיהן כבר היינו אמורים להיות קרובים ליעד, כשלמעשה רק התחלנו.
עזבנו את חֶסֶל עם אספקה רצינית של ירקות ובשר משומר, "תרומתו" של הדוד שלי. הוא ביקש שאם נגיע לבּארילוֹצֶ'ה נשלח לו מברק, כדי שיוכל להמר על המספר שלו בלוטו; זה נראה לנו מוגזם. אנשים אחרים הוסיפו שהאופנוע שלנו עוד יספק לנו הזדמנויות לטיולים רגליים, וכו' וכו'. אנחנו נחושים בדעתנו להוכיח את ההיפך, אבל רתיעה טבעית מונעת מאיתנו לחשוף את הביטחון העצמי של שנינו.
בנסיעה לאורך הים קאם-בק ממשיך להפגין את נטיות הריחוף שלו ושוב יוצא ללא פגע מהתרסקות. קשה מאוד לשלוט באופנוע בגלל המשקל העודף על הסבּל, שממוקם מאחורי מרכז הכובד. רגע אחד של חוסר ריכוז, הגלגל הקדמי מתרומם, ואנחנו עפים. באיטליז לצד הדרך קנינו בשר לאסאדו וחלב לכלב, שמסרב לגעת בו. בריאותו של היצור הקטן מתחילה להדאיג אותי יותר מהכמה לירות ששרפתי עליו. הבשר מתגלה כבשר סוס, מתוק להחריד ולא-אכיל. ברוב ייאושי אני זורק חתיכה לכלב, שמתנפל עליה וטורף אותה בן-רגע. נדהם, אני משליך חתיכה נוספת, והסיפור חוזר על עצמו; הֵקיץ הקץ על הדיאטה החלבית. בתוך המהומה שמקימות מעריצותיו של קאם-בק, כאן במיראמאר, אני נכנס...
פסק-זמן רומנטי
למען האמת, לא התכוונתי לכלול ברשימות אלה את הימים שבילינו במיראמאר, את הבית החדש שמצא שם קאם-בק, ואת אחת הדיירות בו, שהיתה השראה לשמו רב המשמעות. המסע נעצר, גורלו תלוי על בלימה, משועבד למילה שתתיר או תקשור. אלברטו הבחין בסכנה, וכבר החל לראות את עצמו צועד לבד בדרכיה של אמריקה, ואף-על-פי-כן לא אמר מילה. מאבק הכוחות ניטש ביני לבינה. כשעזבתי, בתחושת ניצחון, הדהדו לרגע באוזני שורותיו של אוֹטֶרוֹ סילבָה:
על הספינה שמעתי
דשדוש רגליים יחפות
וחשתי בפָּנים המחשיכות מרעב
ליבי כמטוטלת בינה לבין הרחוב.
איני יודע מנין היה לי הכוח להשתחרר מעיניה
להיחלץ מזרועותיה.
היא נותרה, מערפלת את כאבה בדמעות
מאחורי הזגוגית והגשם
אך אינה מסוגלת לצעוק: חכה לי,
אלך איתך!
אחר-כך כבר לא הייתי משוכנע בזכותו של שבר עץ הנסחף במים לטעון "ניצחתי", כשהזרם לוקח אותו אל החוף שאליו רצה ממילא להגיע. אבל זה היה מאוחר יותר, ומאוחר יותר אינו מעניינו של ההווה. היומיים המתוכננים נמתחו כמו מסטיק והפכו לשמונה. וכשטעמה החמוץ-מתוק של הפרידה התערבב בהבל פי המבאיש, חשתי שאני נסחף סופית ברוח ההרפתקה, לעבר עולמות שנראו לי מוזרים מכפי שהיו באמת, ומצבים שנראו לי נורמלים בהרבה מכפי שהיו בסופו של דבר.
אני זוכר את היום שבו החליט חברי, הים, לבוא לעזרתי ולחלץ אותי מן המבוי הסתום. החוף היה נטוש ורוח קרה נשבה מכיוון המים. ראשי נח באותו החיק אשר קשר אותי אל האדמה הזו. היקום כולו שט בנחת לקצב פעימות ליבי; השלווה עירסלה הכל, כשלפתע משב חזק יותר הביא עימו רחש שונה. הרמתי את ראשי בבהלה קלה, אבל שום דבר, אזעקת שווא. חזרתי לחלום בחיק המלטף, כשהים השמיע את אזהרתו בשנית. שאונו הצורם הלם במבצרי, מאיים על שלוותו הבוטחת. היה לנו קר והתרחקנו מן החוף, נמלטים מפני הנוכחות הטורדנית שסירבה להניח לי. בקטע צר זה של החוף, הים היכה תוך התעלמות מחוקיו הנצחיים ויצר את הצליל המטריד, אות האזהרה. אלא שגבר מאוהב (אלברטו השתמש בשם-תואר עסיסי יותר, וספרותי פחות) אינו מסוגל לשעות לאזהרות שכאלה. בבטן הענקית של הביואיק המשיך עולמי ונבנה על בסיסו הבורגני.
הסעיף הראשון בעשרת הדיברות של כל נוסע טוב אומר כך:
1. לכל מסע יש שני קצוות. זה שבו הוא מתחיל וזה שבו הוא מסתיים. אם ברצונך להפוך את הקצה השני מעניין תיאורטי לעניין מעשי אל תהרהר באמצעים (מאחר שהמסע הוא מרחב דמיוני המסתיים בנקודה שבה הוא מסתיים, מספר האמצעים זהה למספר נקודות הסיום האפשריות, כלומר, הוא אינסופי).
זכרתי את המלצתו של אלברטו: "הַצָמיד, או שאתה זה לא אתה."
ידיה נבלעו בחלל שבין ידי שלי.
"צ'יצ'ינָה, הצמיד הזה... אולי אקח אותו כמדריך וכמזכרת?"
מסכנה! אני יודע שלא הזהב עניין אותה, יגידו מה שיגידו: אצבעותיה ניסו בסך-הכל לאמוד את האהבה שגרמה לי לבקש את המתכת היקרה. כך לפחות אני חושב, בכנות. אלברטו טוען (בעוקצנות מסוימת, כך נדמה לי), שאין צורך באצבעות רגישות במיוחד כדי למשש את 29 הקראט של אהבתי.