לחתור בסירה על השטיח בסלון, להתפלל לפי מדריך הטלפון, לראות את הכוכבים מלמעלה, לדחוס את תולדות העולם מהמפץ הגדול ועד ליבבה האחרונה לעשרים דקות, להתבונן באבק שמרקידה קרן שמש, להתרגל לאכול משהו שלא סובלים, לשתות ולהשתין בבת-אחת, וכיוצא באלה – ניסויים פשוטים, לפעמים עד כדי גיחוך, אבל מפתיעים תמיד. לא צריך בשביל זה הרבה: אולי טלפון מנותק, עיר זרה, נוף ילדות, רגע של שקט. לפעמים בבית, לפעמים ברחוב, באוטובוס, על שפת הים, בחזרה מנסיעה ארוכה. עוצרים לרגע, מסתכלים בדברים באלכסון, משנים זווית ראייה, והדברים הכי בנאליים מקבלים משמעות, מעוררים מחשבה, פותחים דלתות לא צפויות בראש. רוֹזֶ'ה-פול דרוּאה, פילוסוף צרפתי, חבר במרכז הלאומי למחקר מדעי (CNRS), ועיתונאי ב'לה מונד', עוזר לנו בחן ובהומור לראות את הנושאים הפילוסופיים הגדולים שמסתתרים מאחורי סיטואציות יומיומיות, ומדרבן אותנו להטיל ספק באמונות הכי מושרשות שלנו לגבי הטוב, היפה, האמת, גוף-ונפש, זהות, ידיעה... ולראות שהחיים זה אומנם, ואולי, ואם כי, וגם. כמו שכתב ויליאם בלייק: "לראות עולם בגרגר של חול, ושמים בפרח בר / לחפון אינסוף בכף היד, ואת הנצח בשעה." וכל זה בפרוזה רעננה ומושחזת, נקייה ומשמחת.
מן הביקורת:
העיצוב יפהפה, אבל פשוט, עם מפתח טוב לניסויים... העברית של דן דאור היא עברית קולחת, כמעט מדוברת.
יצחק לאור, 'הארץ' (ספרים), 7.11.03
"ספר מקסים."
נועם יורן, 'הארץ' (גלריה), 4.8.03
"בילוי מקסים בספר משובב נפש ומחכים."
יורם מלצר, 'מעריב' (ספרות וספרים), 13.6.03
"דרואה, פילוסוף ועיתונאי צרפתי, איגד בספר זה 101 ניסויים מקסימים, מגוחכים, מובנים מאליהם ומפתיעים, ומציע לנו לבצע אותם ולאמץ זווית ראייה אחרת לגביהם, למצות את העונג שהם מציעים לנו וללמוד מהם דברים חדשים. זה ממש לא ספר לעזרה עצמית, זה ספר להבנה עצמית, וזה הבדל גדול."
נעה מנהיים, 'תל אביב', 27.6.03
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות 2005-2003 לחרגול הוצאה לאור בע"מ
1. לקרוא לעצמך
משך: 20 דקות
חומרים: מקום שקט
השפעה: כפולה
שב על הרצפה באמצע חדר שקט, רצוי חדר שיש בו מעט רהיטים. שמור תחילה על דממה רגעים אחדים, בידיעה שאתה עומד לדבר ולשמוע. הקשב בתשומת-לב לרעשים הקלים מאוד סביבך, וחשוֹב שבעוד רגע השלווה הזאת תישבר. התכונן להתפרצות של דיבור.
בקול רם הגה אז את שמך הפרטי. בטא בבהירות, וחזור עליו, בעקשנות. כאילו היה עליך לקרוא, די מרחוק, למישהו שנשאר חירש לקריאותיך. דמיין שאתה פונה אל מישהו שמכיר אותך אבל אינו מבחין בך. מהקצה השני של שדה. או מהגדה אל סירה בנהר. או מבית לבית.
בהתחלה, בחמש-עשרה או עשרים הפעמים הראשונות, יש לך רושם שאתה מדבר בחלל ריק. אתה קורא למישהו שאיננו, שאינו ניתן להשגה, בצורה טיפשית ומגוחכת. אתה יכול להאריך בתנועות, לבטא את ההברות בנימות שונות, אבל לא תצליח להאמין בזה. המשך. הדלת נעולה היטב.
לאט לאט יתעורר בך רושם שקוראים לך. תחילה באופן מבולבל, כמעט לא מורגש. מהוסס, לא בטוח. זה הרגע המתאים להתייצב, תוך הקשבה לשיווי-המשקל הרופף בין הפנים והחוץ. אל תוותר, חזור על זה, קרא לעצמך עוד כמה עשרות פעמים, באופן מכאני, אוטומטי. אין ספק שזה קולך. וזהו גם קולו של מישהו אחר, מרחוק. זה עתה הצלחת לקלוט אותו. קולך אינו מוכפל. ואין ספק שגם אתה לא. אבל אתה מרגיש בכל זאת שאתה כפול, חצוי איכשהו מבפנים. אתה הוא הקורא, אבל אתה לא יודע מאיפה. או ליתר דיוק, ברור, אתה יודע יפה שזה אתה בשני המקרים, ו"אתה" מניח שיש כאן רק אחד. חוץ מזה אתה יודע את זה, ובעניין זה כולם מסכימים. אלא שזה לא מה שאתה חווה כרגע. אתה יודע היטב ש"אתה" ו"אתה" אינכם אלא אחד, אבל אתה לא מרגיש את זה באורח מלא, בבירור. זה שקורא הוא אותו איש, ואינו אותו איש, כמו זה שקוראים לו.
הניסוי הוא לנסות ולהמשיך את המשחק הזה של פנים וחוץ, קריאה והקשבה. צריך לחוות, מרחוק ככל האפשר, כמה מוזר הוא השם הפרטי המוכר, ושלעולם לא תוכל לפנות בו אל עצמך בלי שאכן תחוש שאתה אחר. ברור שרק האחרים קוראים לך כך, ואתה עצמך, בזמן רגיל, אף פעם לא קורא לעצמך. המשך לקרוא לעצמך, במרווחים קצובים, לפעמים כמעט בצעקה. המטרה היא לחולל את אי-הנוחות הקלה, שאינה בהכרח בלתי-נעימה, המתלווה אל הקילוף הקל הזה של העצמי מן העצמי. להישאר רגע במצב של סחרחורת קלה.
איך יוצאים מזה? באיזו דרך סוגרים את הפער, מדביקים מחדש את הקצוות?
תגיד פשוט, בקול רם וחזק, באופן הכי טבעי שאפשר: "כן! אני בא!"
2. לרוקן מילה ממשמעותה
משך: 2 עד 3 דקות בערך
חומרים: מה שנמצא תחת היד
השפעה: ביטול סמליות
זה יכול להיות בכל מקום, ובכל שעה. גם הפעם די בכך שתהיה בטוח שלא שומעים אותך. מוטב שהחשש מלעג לא יטריד אותך במהלך הניסוי. לדבר אל עצמך זה לא בעיה. אבל אם יראו אותך וילגלגו עליך זה עלול לשבש את התוצאה המבוקשת.
כלומר, סתם איזה מקום שבו איש לא ישמע אותך. קח מה שנמצא תחת ידך, העצם הכי רגיל, עיפרון, שעון, כוס, או אפילו חתיכת בגד, כפתור או חגורה, כיס או שרוך. לא משנה. די במשהו נדוש. אתה רגיל לציין אותו בשמו, אתה רגיל לנוכחותו. זהו חפץ שבעיניך קשורה בו, מאז ומתמיד, אותה מילה. זהה, טבעית, נורמלית.
קח איפוא בידך אותו סתם דבר, חף מזדון, חף מזרות, חף מסכנה. הסתכל בו וחזור על שמו, בקול נמוך. נעץ מבט בעיפרון שבין אצבעותיך, למשל, ואמור שוב ושוב: "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון". אתה יכול להמשיך עוד. זה לא צריך לקחת הרבה זמן. תוך רגעים אחדים המילה המוכרת תתפצל ותתכווץ. אתה תחזור ותלעס סידרה של צלילים מוזרים. רעשים מגוחכים בזה אחר זה, חסרי משמעות, שאינם מסמנים שום דבר, אינם מציינים כלום, אוויליים, זורמים או צורמים.
ללא ספק כבר שיחקת כך, כילד. כולנו או כמעט כולנו חווינו כך את השבריריות העצומה של הקשר בין המילים והדברים. מרגע שמושכים בקשר או מפתלים אותו, מרגע שמותחים אותו, הוא חדל מלהיות פשוט. הוא מסתרבל או ניתק. המונח מתייבש, מתפורר. קונכייה מפוזרת של הבל צלילי.
מה שקורה לעצם מפתיע לא פחות. דומה שהחומר שלו נעשה יותר עבה, יותר צפוף, יותר גולמי. הוא ישנו עוד יותר ואחרת, במוזרותו חסרת-השם, מרגע שהוא נופל אל מחוץ לרשת הצפופה של המילים הרגילות.
משחק עתיק זה של הפרדה, חייבים לחזור עליו. נסה להשגיח במנוסת המשמעות, בגיחתה המחוספסת של הממשות אל מחוץ למילים. לחדור אל השריון שמתחת לפרוזה. לחזור פעמים רבות על אותה מילה, בשביל אותו דבר, זה מפוגג כל משמעות. האם זה לא נפלא? מחריד? מגוחך? די בכמה רגעים לבקע את הקרום הדק שבתוכו אנחנו נשמרים במקומנו, מרוצים מכוחנו לקרוא לדברים בשמם.
3. לחפש "אני" לשווא
משך: לא מוגדר
חומרים: שום דבר
השפעה: ממוססת
זו אחת המילים שאתה מרבה ביותר להשתמש בהן. במשך היום המילה "אני" מופיעה כמעט בכל אחד מהמשפטים שלך. מאז שנותיך המוקדמות ביותר חדלת לציין את עצמך בשמך הפרטי. "אני" נהייתה המילה שבה אתה מבטא את רצונותיך, אכזבותיך, תוכניותיך, תקוותיך, פעולותיך המגוונות ביותר, תחושותיך הגופניות, מחלותיך, הנאותיך, את מורת-רוחך, את רגישותך, את חיבתך לטעם וניל או רתיעתך משוּמָר. זה מכבר קישרת את המילה הקצרה הזאת למצבי הנפש המרובים שלך. היא משובצת ברגשותיך, בזכרונותיך. למראית עין, בלעדיה שום דבר לא ייתכן. היא נמצאת בכל הסיפורים שלך, בכל השיפוטים שלך. ההכרעה הזעירה ביותר, ההרהור הזעיר ביותר, לא יתחמקו ממנה.
מצב מוזר: כל העולם משתמש באותה מילה. האינטימיות שאין גדולה ממנה, הקיום שאין יחיד ומיוחד ממנו, קשורים אצל כל אחד מאיתנו למילה שלא הוא בחר ולא הוא המציא, ושכל האחרים משתמשים בה בדיוק כמוהו. כינוי-גוף לשוני. אין שום דבר פחות אישי מכינוי-הגוף ה"אישי" הזה. מנקודת-המבט הלשונית, הקיום שאליו הוא מתייחס הוא לחלוטין בר-המרה. זה יכול להיות מי שלא יהיה האומר "אני מרוצה" או "אני עצוב". כל אחד שונה מכל האחרים, וכל אחד מציין את עצמו במילה שמשתמשים בה כל האחרים. מצב פרדוקסלי ביותר. אבל אתה לא חושב על זה, וגם לא כל אחד אחר. יש מספיק מה לעשות בלי להסתבך בשאלות מסוג זה.
הפש בכל זאת איפה נמצא ה"אני" הזה. האם הוא קיים? איך לאתר אותו? איך לזהות אותו? אם תנסה בהתמדה להעלות את השאלות האלה ולפתור אותן, תיווכח לדעת שלא פשוט למקם או לאמת את ה"אני" הזה.
זה איננו ניסוי קצר שקל לקבוע את גבולותיו. נהפוך הוא, זה יכול להיות דומה למצוד ארוך. צריך בשבילו זמן, הזדמנויות שונות, התמדה מסוימת ועקשנות. היכן היא אותה ודאות המכונה "אני"? תחפש אותה זמן רב, במקומות שונים, מזוויות נבדלות. יש סיכויים גדולים שבסופו של חשבון תצא מן החיפוש בלי להעלות דבר. או-אז מתחילים הדברים להיות מעניינים באמת.
בין המסלולים שאולי תבחר ללכת בהם, מן הראוי להיזכר בקיומו של הגוף. ה"אני" הזה, היחיד במינו ועם זאת דומה לאחרים, כלום איננו פשוט אותו הגוף, הרגליו וחולשותיו, שבריריותו וסגולותיו המיוחדות? ואף-על-פי כן לעולם לא תגלה את ה"אני" בתוך גופך. אף תא מהתאים שלך לא שרד עשר שנים. אף יסוד מיסודות גופך לא נשאר כשהיה. לְמה תקרא "אני"? לצורה? למבנה הכללי? לאירגון? נותרה רק המחשבה, תשובה קלאסית. הכל משתנה, אבל לא הזכרונות שלך, התודעה שאתה נשאר אתה, זהה לעצמך חרף השינויים. אבל גם כאן לא תשים אצבע על ה"אני". לעולם לא תמצא אלא מחשבות, זכרונות, צירופי מושגים, רצונות שמושפעים על-ידי מה שאתה מכנה "אני".
בין כל התחושות האלה, בין כל האירועים המנטאליים האלה, דומה ש"אני" הוא המכנה המשותף. אבל הוא לא בסיס ולא מניע. אלא רק מין דמיון משפחתי. תכונה משותפת למחשבות ותחושות שונות לגמרי, כמעט כמו צבע או ניחוח. מין אופן של היראוּת. אולי סגנון. ותו לא. "אני" איננו משהו או מישהו. ועם זאת אין זו רק מילה. זה ללא ספק איזו נעימה חוזרת, מין קפל, תכונה משנית ויחסית.
אם תצליח להרגיש כך, תצטרך אחר-כך לדעת מה עושים עם זה. איזו השפעה על קיומך תהיה לגילוי הבלתי-אפשרי הזה? איך תחלץ את עצמך מהעריקה הזאת של "אני"? זה כבר סיפור אחר.
4. לעשות שהעולם יתקיים במשך עשרים דקות
משך: 21 דקות
חומרים: עולם ומטוטלת
השפעה: מפחידה או מרגיעה
העבר משתרש. הוא נמצא במחוות הכי קטנות. הוא מתכרבל במחשבות, אפילו במחשבות שדומה כי אין להם דבר איתו. גם העתיד תומך ללא הרף בתוכנית הזעומה ביותר. הוא מלווה את הציפיות הזערוריות ביותר שלנו.
מה יקרה אם ננסה -- אפילו כאשליה, בקושי, סתם משחק -- לפורר את האילוצים הנוראים האלה? הבה נדמיין איפוא, במידת האפשר, שהעבר לא היה מעולם ושהעתיד לא קיים. ננסה להאמין שהעולם, כפי שהוא, אינו מתקיים אלא עשרים דקות. הוא נברא בבת-אחת, זה עתה, כפי שהוא, יחד איתנו. רגע לפני כן הוא לא היה קיים. כל מה שהעולם כולל עכשיו, כשרידים, חורבות עתיקות, ספריות, מונומנטים, ארכיונים, זכרונות קרובים או רחוקים, כל אלה הופיעו יחד זה עתה. הארכיונים אומנם ישנם, וגם העקבות, אבל העבר שעליו הם מדברים לא היה קיים אלא ברגע זה.
העולם הזה -- אינסופי, מגוון, מרובה -- משך החיים שלו מוגבל לעשרים דקות בדיוק. לאחריהן הוא ייעלם כולו, ולתמיד. לא התלקחות אדירה, לא מפץ קוסמי. לא שריפה מטורפת ולא כבשן עצום. שום דבר פרט לחידלון חטוף. כפי שמתפוגגת בועת סבון, כפי שאור מפסיק פתאום להאיר.
שים את עצמך בתוך עולם עשרים הדקות הזה. ציין לעצמך עד כמה הוא זהה, במובן מסוים, לעולמנו: אותם מימדים, אותם שמים. שום עצם בו אינו שונה. אבל שים לב: אין זה אותו יקום כלל. עולם זה -- שחסרים בו העומק של עבר ממשי והפרספקטיבה של עתיד שאפשר לתארו – אף-על-פי שהוא נראה זהה לגמרי לעולם שלנו, שונה ממנו לחלוטין, בגלל אותו תיחום בזמן. לפני שעולם בן-חלוף זה ייעלם לגמרי, התאמץ להבין -- אתה, שמשלה את עצמך כי ממשות אחרת התקיימה ותתקיים -- במה שונה מחשבתך מאותו קיום של רגעים. ככל שתחוש יותר את הפער הזה ואת המרחק הזה, כך תוכל לתפוס יותר טוב את החשיבות, בעבורנו, של ה"מימים ימימה" ו"העתיד לבוא".
בהתקרב קיצן הגורלי של עשרים הדקות, אתה חייב להרגיש לרגע אימה אילמת שהכל אומנם ייעלם.
קרוב לוודאי שכלום לא יקרה. תוכל איפוא לצאת, בדקה העשרים ואחת, מהחרדה הזאת שאין לה מפני מה. תשתדל איפוא להתנחם מעט בעובדה שהעולם ממשיך להתקיים.
ואולי תגלה אחר-כך, כמין טעם לוואי, את האכזבה הנסתרת ששום דבר לא נכחד.
שחקן גרוע...