פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות 2006-2000 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

העבד מכתב-יד H.6 עלה לראשונה על בימת ההיסטוריה המודרנית בשנת 1942. הבכורה שלו היתה קצרצרה, בתיאטרון נידח שבנידחים, בקושי הספיק להציץ מאחורי הקלעים וכבר נעלם שוב – יותר בבחינת מלמול של הלחשן מאשר פנים מוכרות בלהקת השחקנים.

הופעתו הראשונה של העבד היתה במאמר קצר מאת המלומד א' שטראוס (לימים אשתור), בגיליון משנת 1942 של כתב-העת ציון, שראה אור בירושלים. המאמר נשא את הכותרת 'תעודות לחקר ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של היהודים במזרח הקרוב', והכיל נוסחים של כמה מסמכים מימי-הביניים. ביניהם היה מכתב של סוחר שהתגורר בעדן – הנמל היושב, כמו זבוב בפי משפך, בדיוק בנקודה שבה הזרבובית הצרה של ים סוף נפתחת אל האוקיינוס ההודי. את המכתב, המצוי כעת בבית-הספרים הלאומי באוניברסיטה העברית בירושלים, ונושא את המספר הקטלוגי MS H.6, כתב סוחר בשם חַ'לַף בן יצחק, והוא נועד לידידו, אדם בשם אברהם בן יִג'וּ. המען, שנכתב בגב המכתב, מראה כי בן יג'ו התגורר באותה עת במַנְגָלוֹר – נמל בחוף הדרום-מערבי של הודו. להערכתו של שטראוס נכתב המכתב בקיץ של שנת 1148.

בקיץ שבו נכתב היתה ארץ-ישראל דרך מעבר לצבאות אירופיים. באפריל הגיע לאזור צבא גרמני, בהנהגתו של המלך המזדקן קוֹנראד השלישי מהוֹהֶנשטאוּפֶן, שנודע בפי הערבים בשם "אַלְמָאן". אל המלך נלווה אחיינו הצעיר והכריזמטי, פרידריך משוואביה. הגרמנים הפילו חיתתם על האוכלוסייה המקומית. "באותה שנה הגיעו הפראנקים הגרמנים," כתב היסטוריון ערבי, "פראנקים ממין מפחיד במיוחד." זמן קצר לאחר מכן ביקר בירושלים המלך לואי השביעי מצרפת, בלוויית פמליה של אצילים. יחד איתו באה גם רעייתו שובת הלב, אלינור מאקוויטניה, היורשת הנכבדה ביותר באירופה, שנועדה למלוך בצרפת ולאחר מכן באנגליה.

הקיץ ההוא בארץ-ישראל היה רב-אירועים במיוחד. ב-24 ביוני התכנסה אסיפה גדולה של מלכי אירופה סמוך לעכו שבגליל. המלך בּוֹלדווין והמלכה מֶליסַנְדָה מירושלים קיבלו שם את פניהם, בחברת חשובי הברונים והבישופים שלהם, ובנוסף עליהם גם ראשי המסדרים הגדולים, מסדר הטמפלרים ומסדר ההוספיטלרים. אל המלך קונראד נלוו שארי בשרו, היינריך יזימירגוֹט מאוסטריה, אוטו מפרייזינגֶן, פרידריך משוואביה, הדוכס וֶלף מבוואריה, והמארקגראפים של וֶרוֹנה ומוֹנְפֶרָה. בין האצילים שנלוו אל מלך ומלכת צרפת היו רוֹבֶּר מדְרֶה, אנרי משמפּאן ותְיֶירי רוזן פלנדריה.

במהלך החגיגות נפגשו מנהיגי צבאות הצלבנים לדון באסטרטגיה שיאמצו לעתיד הקרוב. "הם נחלקו בדעותיהם," ציינו אויביהם. "אבל בסופו של דבר הסכימו על ההחלטה לתקוף את דמשק..." בעבור שליטיהן המוסלמים של ירדן וסוריה, שאך זה החלו להתאושש ממאה השנים הראשונות של מסעי הצלב, היה בכך משום מזל בלתי-צפוי, משום שדמשק היתה באותה עת המדינה המוסלמית היחידה באזור שקיימה קשרי ידידות עם ממלכות הצלבנים.

ב-24 ביולי 1148 התכנס בבוסתנים שסביב דמשק צבא הצלבנים האדיר ביותר שנראה מעולם. ביומיים שלאחר מכן נחלו מצביאיו כמה הצלחות, אבל הדמשקאים השיבו מלחמה בחרי אף, ותוך זמן קצר נאלצו הצלבנים להתקפל. ברם, פרשים טורקמנים זינבו באגפי הצבא הנסוג והמטירו עליו חיצים, כך שעד מהרה הפכה הנסיגה למנוסת בהלה. אחרי הקרב הזה, כתב ההיסטוריון הערבי שהתיירא כל-כך מבואם, "חזרו הפראנקים הגרמנים לארצם השוכנת אי-שם במרחקים, ואללה פטר את המאמינים מאסון זה."

רק ב-1942, אותו קיץ שבו חמק מכתבו של ח'לף חרש אל הכתובים של המאה העשרים, חזה שוב המזרח התיכון בהתכנסות כבירה ומגוונת כל-כך של זרים. ובשום מקום לא היה מספרם רב יותר מאשר באלכסנדריה וסביבותיה; הקורפוס האפריקאי והארמיה האיטלקית השישית, בפיקודו של אֶרווין רוֹמֶל, חנו במרחק שישים קילומטר בלבד מהעיר, וחיכו לפקודה לפלישה הסופית אל מצרים, בעוד שבעיר עצמה המשיכו חיילי הארמיה הבריטית השמינית להגיע – מכל קצווי העולם: הודו, אוסטרליה, דרום-אפריקה, בריטניה ואמריקה. בקיץ ההוא, כשגורלם של שני הצבאות היה מוטל על כף המאזניים, חזתה אלכסנדריה באחרון, ובמרהיב ביותר, מבין פרצי העליצות הקוסמו-פוליטית שבזכותם נודעה לפנים.

בסופה העזה הזו של מזימות כבירות וגורלות היסטוריים, דומה שמכתבו של ח'לף בן יצחק פותח דלת אל רשת עצומה של מחילות, שבהן נמשכו החיים האמיתיים באין מפריע. ח'לף היה מן הסתם מודע היטב לאירועים שהתרחשו הרחק בצפון: העיר שבה התגורר, עדן, שימשה אחד מנמלי המעבר העיקריים בזרם הסחר שבין הים התיכון לאוקיינוס ההודי, ולח'לף ולעמיתיו הסוחרים היתה רשת קשרים נרחבת בכל רחבי צפון-אפריקה, המזרח התיכון וחלקה הדרומי של אירופה. הם טרחו והקפידו להשיג מידע עדכני: מעונה לעונה עקבו אחר התנודות במחירי הברזל, הפלפל וההֵל בשוקי קהיר. תמיד מיהרו להעביר חדשות לידידיהם, בכל אשר היו, וללא ספק ידעו היטב על המתרחש בסוריה ובארץ-ישראל.

אבל עכשיו, בקיץ 1148, בכותבו לאברהם בן יג'ו במנגלור, ח'לף אינו מבזבז זמן על האירועים בצפון. תחילה הוא מוסר לידידו חדשות מאחיו מוּבָּשיר (שיצא לנסיעה לא צפויה לסוריה) ומודיעו כי שלומו בטוב. אחר-כך הוא עובר לעסקים: הוא מאשר קבלתן של סחורות מסוימות ששלח לו בן יג'ו – משלוח של אגוזי ארקה, שני מנעולים מתוצרת הודו ושתי קערות מבית-מלאכה לכלי ארד, שבן יג'ו שותף בו. הוא מודיע לבן יג'ו שהוא שולח לו עם המכתב כמה מתנות – "מה... שאין לו ערך רב." דומה שהרשימה מעידה על חיבתו של בן יג'ו לממתקים: "שני בקבוקים סוכר ובקבוק שקדים ושני בקבוקים צימוקים, שהם חמישה בקבוקים."

רק בסוף המכתב עולה העבד על הבמה: ח'לף בן יצחק מציינו במיוחד ומבקש למסור לו "דרישת שלום רב".

זה הכל: לא יותר מאשר שם וברכה. אבל האיזכור בא אלינו מרגע בזמן שבו האנשים היחידים שאנו מסוגלים אף לנסות לדמיין להם קיום אנושי כהלכתו, קיום אינדיבידואלי, הם המשכילים ועתירי ההשפעה, הווזירים והסולטנים, כותבי דברי הימים וכוהני הדת – האנשים שחוננו בכוח לכתוב את עצמם, פיזית, על פני הזמן. אבל העבד ממכתבו של ח'לף לא השתייך לחבורה הזו: בכל הנוגע לו, יד המקרה בלבד היא ששימרה את אותם עקבות קלושים שבני-אדם רגילים משאירים בעולם. נס הוא, ולא פחות, שאנו יודעים עליו משהו בכלל.

שלושים ואחת שנים יחלפו לפני שהעולם המודרני יציץ שוב לרגע בעבד מכתב-יד H.6: המלחמה הקרויה מלחמת יום כיפור זה עתה הסתיימה, ומחירי הנפט עלו ב-370 אחוז במהלך שנה אחת בלבד.

הופעתו השנייה של העבד, כקודמתה, מתרחשת במכתב של ח'לף בן יצחק, שנכתב בעדן – מכתב שנכלל במקרה באסופה בשם מכתבי סוחרים יהודים מימי-הביניים, שתורגמו מערבית-יהודית לאנגלית ונערכו בידי פרופסור ש"ד גויטיין מאוניברסיטת פרינסטון. גם מכתב זה, בדומה לקודמו, מופנה לאברהם בן יג'ו שבמנגלור, אבל בשלושים ואחת השנים שעברו בין פירסום המכתב הראשון לשני, חמק העבד לאחור בזמן, כחבילה מגושמת על רצועת המסוע. כעת הוא צעיר בתשע שנים – ח'לף בן יצחק כתב את המכתב בו נזכר שמו בשנת 1139.

גם זו שנה הרת אירועים במזרח התיכון: האתאבֶּכ של דמשק נרצח, והלוואנט כולו שסוע במלחמות בין הנסיכויות המוסלמיות. אבל כתמיד, הפוליטיקה אינה מעניינו של ח'לף שבעדן; העסקים עומדים בראש מעייניו אף יותר מאשר במכתבו הקודם. משלוח של פלפל הודי, שבו השקיעו בן יג'ו והוא במשותף, אבד עם ספינה שנטרפה במיצרים הצרים בפתח ים סוף. הזרמים במקום נודעים לשמצה בבוגדנותם; הם שהוציאו למיצרים את שמם הקודר, בּאבּ אל-מַנְדָבּ, "שער הדמעות". צוללנים הצליחו להציל כמה פיסות ברזל, ולא יותר. בינתיים הגיע לעדן משלוח של תרמילי הֵל ששלח בן יג'ו, ובתמורה נשלח אליו מטען של משי. בנוסף על כך כולל המכתב חשבונות על רשימה ארוכה של כלי בית שבן יג'ו ביקש, לרבות התנצלות על התלאות שעלו בגורלה של מחבת – "ביקשת ממני לקנות מחבת אבן בתוך תיבה. אחר-כך נשברה התיבה, שעל כן קניתי לך מחבת ברזל ניצאפי, שאחרי הכל היא טובה ממחבת אבן."

אך למרות כל הטובין הנזכרים במכתב, רוחו אינה רוח של רדיפת ממון כלל וכלל: הוא מואר בחמימות שהיא עדיין חיונית ורוחשת, גם אחרי תעתיק ותרגום וגם בדפוס מודרני קר. "שמחתי," כותב ח'לף בן יצחק, "למראה מכתבך, עוד קודם שהבחנתי בתוכנו. ואז קראתי בו, מלא אושר, ובעודי לומדו נמלאתי שמחה ועליצות... הזכרת, אדוני, שהתגעגעת אלי. האמן לי שרגשותי עזים כפליים ויותר ממה שתיארת..."

ושוב, העבד מופיע לקראת סוף חלקו העיקרי של הכתוב; שוב שולח לו ח'לף "דרישת שלום רב" ומזכירו בשמו. בהופעתו זו השנייה, תפקידו של העבד קצרצר לא פחות משהיה בראשונה. אבל כעת גדל שיעור קומתו, והוא זוכה להערת שוליים.

הערת השוליים קצרה מאוד. היא מסתפקת בהסבר שהוא "העבד והסוכן העסקי" ההודי של בן יג'ו, "חבר נכבד במשק ביתו".

למכתב קודם מבוא ובו כמה משפטים על בן יג'ו. הוא מתואר כסוחר יהודי שמוצאו מתוניסיה, אשר נסע להודו דרך מצרים, כסוחר, והתגורר שם שבע-עשרה שנים. בן יג'ו, איש אשכולות, קליגרף, חוקר ומשורר בעל שם, חזר למצרים אחרי שצבר הון גדול בהודו. את שנות חייו האחרונות עשה במצרים, ומסמכיו מצאו את דרכם אל בית-הכנסת שלו בקהיר: בסופו של דבר התגלו בחדר הידוע בשם "הגניזה".

בספר התרגומים של פרופסור גויטיין נתקלתי בספרייה באוקספורד, בחורף 1978. הייתי סטודנט בן עשרים ושתיים, וזמן קצר לפני-כן זכיתי במילגה מטעם קרן מיסודה של משפחה הודית שעקרה לאנגליה. עברו חודשים ספורים מאז עזבתי את הודו, ולכן אפשר שהייתי מבולבל באשר למצבי יותר מכפי שקורה לסטודנטים בדרך-כלל. באותו רגע, הדבר היחיד שידעתי על עתידי היה שאני אמור לעשות עבודת מחקר שתוליך לתואר דוקטור באנתרופולוגיה חברתית. עד לאותו יום לא שמעתי מעודי על הגניזה הקהירית, אבל בתוך חודשים אחדים הייתי בתוניסיה, לומד ערבית. בשנה שלאחר מכן, בערך באותה עונה, הייתי במצרים, מתגורר בכפר בשם לַטַייפָה, מהלך שתי שעות נסיעה מדרום-מזרח לאלכסנדריה.

אז לא ידעתי דבר על העבד מכתב-יד H.6, למעט העובדה שהעניק לי זכות להיות שם, תחושה של זכאות.