פרק מתוך הספר

© כל הזכויות שמורות

האתגר המרכזי שהצבנו לפנינו בספר הזה הוא בחינת היחסים שבין שלושה מימדים – מרחב, פריפריה ומיגדר. הספרות עוסקת לרוב בקשר שבין מרחב לפריפריה בנפרד מנושאים של מרחב ומיגדר, אולם שאלות של מיגדר הן לא פעם גם שאלות של פריפריה, כשם שיחסי מרחב הם באופן מובהק גם יחסי מיגדר, בין אם מדובר ביחסים המתנהלים במרחב חיצוני כמו גן ציבורי או במרחב פנימי כמו חלל הבית, בין אם מדובר ביציאה לעבודה או ביחס לגוף. כדי למקם את הדיון בהקשר גיאוגרפי-חברתי בחרנו להתמקד באזור אחד – הדרום.

לרבים מבני המעמד הבינוני החיים במרכז הארץ, הנגב הוא מדבר, אתר אקזוטי לטיולים. בו-בזמן הוא גם מקום זנוח, רחוק, לא שייך, שולי אף יותר מהגליל או מהפריפריה שבמרכז הארץ. בדמיון הציבורי בישראל הנגב הוא חיבור פנטזמטי בין עיירות פיתוח, עיירות בדואים, חזונו הציוני של בן-גוריון, הפרחת השממה מוזיקה אתנית ופיטורי עובדות במפעלי טקסטיל. אכן, בנגב יש עיירות פיתוח שההכנסה לנפש בהן היא הנמוכה ביותר בארץ; ואכן בנגב גרה, ביישובים מוכרים ובלתי-מוכרים, האוכלוסייה הבדואית המקופחת ביותר בארץ, הנאבקת בסיפוח הזוחל, האלים והלא מתוקשר של אדמותיה. אך צריך לזכור שבנגב יושבת גם אוכלוסייה בעלת הכנסות מהגבוהות בארץ, החיה מאחורי שערים וגדרות ביישובים עשירים ומוגנים. מעט מאוד ידוע לנו על אלההנהנים מרמת חיים גבוהה וגם מהטבות כלכליות בשל היותם תושבי פריפריה. עיקר המחקר העוסק באזור הדרום מתמקד בעיירות הפיתוח או באוכלוסייה הבדואית, שהן המסמנות המרכזיות של מרחב הנגב ושוליותו (למשל אפרת, 1987; בן סימון, 2002; יפתחאל וצפדיה, 1999).

מערך המשמעויות והאיפיונים הנזכר לעיל יוצר את מושג "הנגב" המוכר כל-כך והשכיח הן בשיח הציבורי והן בעגה המקצועית. הבחירה שלנו במושג "דרום" בשם הספר באה לעשות הזרה למושג הנגב; ברצוננו להשיל ממנו את הסימון האידיאולוגי-הציוני, ובו בזמן להטעין אותו מחדש במשמעויות תיאורטיות עכשוויות המשתמשות בחלוקה המרחבית צפון/דרום לסימון יחסי כוח חברתיים, כלכליים ופוליטיים. עם זאת, מחיקה של השם "נגב" היא אבסורדית וגם אינה נכונה תיאורטית, משום שאנו נזקקות לה כדי לאתגר את הנוכחות האידיאולוגית החזקה כל-כך של הנגב כקטגוריה דיסקורסיבית. לפיכך אנו משתמשות במושגים "דרום" ו"נגב" בפרק זה בהתאם למשמעות ולהקשר.

כל היררכיה חברתית, לרבות זו המיגדרית, מיוצגת לעיתים קרובות באמצעות אירגון המרחב הלוקאלי ו/או הגיאו-פוליטי (Motzafi-Haller, 2002). השאלה מי נמצא במקומו ומי אינו נמצא במקומו משקפת באופן סימבולי חלוקה מרחבית, יחסי כוח ושליטה, וגם פעולות של צייתנות והתנגדות. לעיתים קרובות מתעלם המחקר מהשפעת המרחב על זהותן של נשים ועל יכולת הפעולה שלהן. ספר זה מבקש לטעון שיחסי כוח מיגדריים וכן יחסי שוויון/אי-שוויון, נוצרים דרך מבנים מרחביים, חומריים ומטאפוריים בחברה, ועליהם ניתן לשאול שאלות כגון באיזה אופן מַבנֶה המרחב את המיגדר, והמיגדר את המרחב.

הספר מתמקד בנשים במטרה ללמוד כיצד המרחב והפריפריה, ועימם מבנה הכוח המיגדרי, מַבנים את סיכויי החיים של הנשים החיות בדרום, את דרכי הפעולה שלהן ואת האירועים המרכזיים בחייהן. לספר יש איפוא שני מוקדים ספציפיים: מוקד אזורי – הדרום (או הנגב), ומוקד מיגדרי – חייהן של נשים בדרום.

קובץ המאמרים שבספר מייצג במידה רבה את עיקר הידע הקיים במחקר ובספרות. עם זאת ייחודו בכך שהוא אינו מצייר תמונה נוסטלגית של החיים בנגב, וגם אינו מדווח על קיפוח ושוליוּת בלבד. הוא מספר את סיפורו של הדרום כסיפור מאבקן של נשים וקהילות העסוקות בשאלות של תעסוקה, חינוך, בריאות, תרבות ופוליטיקה, והמתעקשות ליצור לעצמן ולילדיהן חיים טובים יותר. ננסה להציג פסיפס של אסטרטגיות קיום של נשים שחייהן אומנם מושפעים מן הבידוד, השוליות והפוליטיקה האתנו-מעמדית-מרחבית (יפתחאל, 1998), אבל גם מן הצורך לשנות את המציאות ואת מיגוון האפשרויות הפתוחות בפניהן. אנו גם מעוניינות להראות כיצד פערים כלכליים וחברתיים, מהגדולים בארץ, יוצרים בידול מרחבי, אבל גם מנהיגות מקומית וטקטיקות אקטיביסטיות לשינוי. כלומר, ברצוננו להציג את תפקידו של המרחב (הגיאוגרפי והתרבותי) בעיצובם ובשיעתוקם של יחסי כוח חברתיים, אך גם את התייחסותן של תושבות הדרום ליחסי הכוח, ההפרדה וההיררכיה שיוצרת סביבתן. מטרתנו למקם את הקוראים בנוף גיאוגרפי ואנושי כדי לפרק את האחידות של מושג החיים בדרום, בלי לשכוח או לטשטש את הבעיות החברתיות והכלכליות שיוצרו ונוצרו על-ידי מדיניות פערים בוטה בין אוכלוסיות הדרום לבין עצמן ובין אוכלוסיות ה"מרכז" וה"פריפריה".

בספר אנו עוסקות במושגים מרחב, מיגדר ופריפריה כמושגים של מרחק, קירבה ויחסי כוח, במטרה לעורר דיון ביקורתי בנושאים אזוריים – תיכנון הסביבה, תנאי חיים, אמצעי קיום יומיומיים, יוזמות ומאבקים – מהמקום שבו נשים חוֹווֹת ומגדירות את המרחב הגיאוגרפי, האישי והציבורי, ומנכיחות בתנועתן במרחב ובעבודתן את הבעייתיות – אך גם את הפוטנציאל – של אזור הדרום, הנגב. ניסינו להראות כי מרחב ומיגדר, למרות היותם תמיד פועל-יוצא של כוחות חברתיים-אידיאולוגיים, הם גם במידה רבה מושגים פוטנציאליים.