פרק מתוך הספר

© כל הזכויות שמורות

כתב יד

בילדותי חיי שלי לא היו חיים. נשמתי ואכלתי וישנתי ככולם, ובכל זאת חיי לא היו חיים אלא רק דומים לחיים. לא הייתה זו תחושה של רגע או חוויה של דיכאון אלא תחושה מתמדת שהחלה בימי הילדות וכבר בתקופת הנעורים הפכה לידיעה ולא היה ממנה מוצא. ברבות השנים הפכה הידיעה הזאת, המלווה בתחושה של ריחוק ובדידות, להוויה שלמה שהייתי שרוי בה כגרעין בציפה, ולא היה בה עוד מן הנֶכֶר המר שהיה בה פעם, ואני הולך ועובד בה וחי לכאורה ככל אדם, אבל היא לא הפכה דקה יותר או מוחשית פחות.

לא היו לכך סימנים חיצוניים. אני בעל גוף חזק וגבוה ואני עושה מעשים ובוחר להם דרכים ושבילים, ולעיתים מאוד נדירות אני גם מרים את קולי או חושף ציפורניים חדות למדי. ויש לדייק עוד ולומר שיש בהוויה הזאת מובלעת, מעין אי, שבו אני שוכח  את קיומה ונדמה לי שאני חי ככולם – זו המובלעת של האהבה. אך המובלעת הזאת לא כיסתה את הים שסביבה שבו חיי לא היו חיים אלא רק דומים לחיים.

אני יודע בדיוק את מקורה. מקורה הוא בהולדתי להורי חמש שנים אחרי מותו-נפילתו של אחי עזרא במלחמת השחרור, והוא בן שמונה-עשרה. תמונת דיוקנו הגדולה הייתה תלויה מעל עריסתי, מול פני. עוד לפני שידעתי דבר על מותו נרשמו בי פניו היפים, המחייכים, יותר מכל הפנים האחרים בעולם. הידיעה על דבר מותו באה אלי רק אחרי כמה שנים, אבל המחשבה, או מוטב חיפוש המחשבה אחר היעדרו, העסיקה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, מן הילדות הפעוטה מאוד. דיוקנו הנהדר, המחייך, בצבעי שחור-לבן, לא היה קפוא בעיני. כשהייתי תינוק נדמה היה לי שהוא מחייך אלי ושהוא מביט בי. אני זוכר זאת היטב. ואני הייתי מביט בו שעות ארוכות. שעות של תינוק בעריסה הן השעות הארוכות ביותר בחיי האדם. בתוך חלל הווייתי מונח הדיוקן הזה, משום כך, כנתון ראשוני כביר מימדים, וחיוכו זורם אלי גם היום. הקיפאון המצמית שאנשים מבוגרים רואים בתצלומים אינו פועל כך על תינוקות. לגבי הייתה התמונה הזאת, שאינה זזה, נוכחות של מישהו שאינו פוסק מלחייך ומלהביט אלי. צבעיה הבלתי טבעיים לא הפריעו לי עדיין והיעדר הגוף שמתחת לפנים היה לא מוחשי. נדמה לי, או שכך זה חרות בי, שהתמונה הייתה מצויה בדיוק במרכז שדה הראייה שלי כעולל המונח על גבו, וכל מה שהיה רחוק או נמוך יותר נראה פחות ממנה. ראשית העולם היה הוא.

רק משקרבתי לבית-הספר, ואולי רק מאוחר יותר, נמזגה באהבתי לתמונה הזו איזו חרדה: היכן הוא אותו אח? מה מקומו בינינו? האם הוא מכיר אותי באמת? ומתוך החרדה הזאת צמחה איזו ידיעה מחרידה בעליל, שהפכה בי למעין סוד פלילי, בערך בגיל עשר, כלומר בכיתה ד', שבה דובר הרבה על ה"נופלים", והמורה דיברה לא פעם על כך שאריאל נולד במשפחה שבה נפל חייל גיבור בעד ארצנו. מתוך שמו, שזה מכבר עורר בי חלחלה ופחד, התגלעה בי אותה ידיעה מחרידה שהתנסחה בי אז, כילד, כשעמדתי פעם במקלחת תחת המים הזורמים: הבנתי שאני לא הייתי נולד אלמלא הוא מת. איש לא אמר לי כדבר הזה. דיברו אמנם, פה ושם, על כך שאני "נחמה גדולה" ושעלי יש לשמור היטב, אבל אמרו זאת רק מכרים וקרובים רחוקים שדבריהם לא נחשבו בעיני. איש גם לא השווה ביני לבין אחי, ובכל הווייתי בילדותי הייתי עטוף אהבה והייתי מטופח כפרח נדיר בידי הורי ואחיותי. אבל הידיעה הזאת קנתה לה שביתה בתוכי וצמחה בתוכי כחלל. אינני יודע אם המילה "אשם" נכונה לגבי – כילד או כנער. יותר ממנה נכון לגבי הצירוף, שלמדתיו רק כסטודנט באוניברסיטה, בזיקה לשירת אלתרמן: מת-חי. באמת, לא אשם היה זה, אלא איזו מכה פנימית עמוקה, שבה התבוננתי בעצם היותי, בהיווצרי, והיה ברור לי שלא הייתי אלמלא היה הוא מת, ולכן עצם היותי איננו בטוח, אלא הוא מונח על מוות, צף על אי-היות. רק מאוחר יותר, כשטעמתי שמחה עזה, עלה בי כאב של אשמה גדולה על כך שאני שמח בחיי והוא, עזרא, מת ומת ומת. אבל האשמה הזו הייתה צורבת ומתוקה בהשוואה לחשכה העמוקה, החזקה והיסודית יותר ממנה, על כך שעצם היותי רעוע, וכל הווייתו תלויה ב"אִם", שגם אם התגשם כפי שהתגשם אין הוא מתבטל. העובדה שה"אִם" מושלך לאחור כביכול, אינה מחלישה את מה שנמשך ממנו.

הבגרות אינה יכולה לעזור לילדוּת, לא בחוץ ולא בפנים. כל מה שאני יודע היום – על המקריות שבהולדת ילדים ועל כוחה של האהבה ועל כך שכל הילדים נולדים מול המוות, כנגדו, בתוכו ומתוכו, אינו יכול לעוצמתה של הידיעה השחורה שאפפה אותי מאז ילדותי ונקבעה עלי כמין דוֹק. הידיעה הזאת הייתה סודי הכמוס ולא גיליתי אותה לאיש, אבל לעצמי גיליתי אותה וידעתי אותה והבנתי אפילו שהיא המקור לתחושת החיקוי המוזרה שחשתי בכל מה שאני עושה: אני כאילו הולך, אני כאילו לומד, אני כאילו מצייר ומנגן. וגם אם עשיתי את רוב הדברים היטב ידעתי שאני מחקה בכך את האחרים, החיים באמת, שהם קופצים כשהם קופצים, נופלים כשהם נופלים ובוכים כשהם בוכים. ובדברים שבהם הצטיינתי יותר מכולם הרגשתי כאילו אני מחקה את עצמי ואני עושה את מה שאני עושה על-פי מה שאני הייתי עושה אילו הייתי עושה. במרחק שביני לבין עצמי נתחב טריז של חיקוי והתבוננות, והמרחק גדל והלך והפך לפער גדול שהמבטים נערמו בו זה על זה: לכל מעגל היה מעגל חיצוני לו, שהביט בו מבחוץ, כטבעות הבצל זו על זו או כמסילות הכוכבים. חייתי בתוך בחינה מתמדת, כפולה ומכופלת, שהייתה לעיתים נעדרת סליחה עד איבה. מעגלי המבט הללו התרחבו כדי כך עד שראיתי יום אחד שאני מביט על עצמי מעולם המתים. רק בתחום אחד הייתי ככולם: במשחקים. במקום שבו כולם עושים כאילו, הייתי אני כדג במים. זה העולם הנכון לי, והייתי שרוי בו שעות רבות יותר, ימים רבים יותר ושנים רבות יותר מכל ילד אחר סביבי.

מה הייתי אם לא היה מת אחי? אז לא הייתי והיה הוא. חייו היו ממשיכים להיות כדרך הטבע, והוא היה היום בן למעלה משבעים. אבל הוא מת ואני נכנסתי אל תוך אי-היותו. היעדרו היה מלא בו, ואני נכנסתי אל תוכו. לא רק פניו היפים קרנו אלי, גם היגון הגדול הארוך של בני משפחתי בכל פעם ששמו עלה בדיבור. ואני ידעתי שאני בתוכו וכי אני עשוי גם ממנו.

היגון הזה היה כפול פנים. הייתה בו רכות רבה. הוא התגלה ברגעים של דיבור עדין ומדייק ונימתו הייתה פרושה על החיים כולם. אבל היה בו גם תו של זרות; איזו הכרה כאילו אני שרוי מחוץ לו וכי אני אינני יכול להבינו כי אני הרי לא הכרתי אותו. הדיבור על אחי הוציא אותי מן המעגל. מה יכול אני להוסיף על מי שלא הכרתי כלל? איש לא העלה בדעתו שמחשבותי חגות סביבו בדריכות עצומה. יותר מכך: לא היה דבר שהעסיק את מחשבתי בילדותי יותר ממנו. הר שתוּק צמח בתוכי. הר שבמחילותיו היו גם איבה לאח הזה שהתקדש במשך השנים והתנשא מעל חיינו וגם פחד מפני האיבה הזאת, ויותר מכך איזו קובלנה שתוקה על כך שלא נולדתי כאחד האדם, סתם כך, בלי מישהו שיישא את מחיר הולדתי.

שנים רבות מאוחר יותר, כשקראתי לראשונה את שירו של חזי לסקלי "יש לי ארבעה אחים", גיליתי שיש עוד אדם בעולם שחייו עשויים ממותו של אחר, וכי הוא מסוגל לומר זאת כצעקתה:

יש לי ארבעה אחים שנולדו מתים

והם קוראים לי לשוב אליהם.

בגדתי בהם כשנולדתי וערקתי אל תוך העולם.

הם מתגעגעים אלי ואני אליהם.

רק בקריאה שנייה ושלישית ורק לאחר שיחה עם חזי למדתי להבחין בין חיי לבין החיים הגלומים במשפטים הקשים של חזי: בין אחיו שנולדו ומתו סמוך ללידתם בשנת המסע של הוריו מאירופה לארץ-ישראל לאחר השואה ובשנתיים שבאו אחר-כך, לבין אחי שנולד וגדל ועלה ופרח והיה אדם שלם במותו. הבנתי שאף לא מילה אחת בשיר הזה נכונה לגבי, ובכל זאת משהו חמור ועמוק במילים הללו מדבר אלי ישירות, ובזכות שירו של חזי לסקלי יכולתי לדייק את הדבר שהתרחש בחיי, ויכולתי לראות כמה נכסף הדבר הזה למצוא מוצא אל מילים; כמה הוא קשור במילים וכמה מכריעות המילים בזיקה אליו; כיצד הן קובעות אותו ומרגיעות את כאבו.

רק לאחר שקראתי את "יש לי ארבעה אחים" נזכרתי לילה אחד בלילה אחר, בילדותי, שבו שמעתי את בכיו של אבי. יש לי סימנים לכך שהלילה ההוא היה זמן קצר לאחר שמלאו לי שש שנים: אז עברתי אל החדר שהפך לחדרי עד יציאתי מבית הורי – החדר הגדול והיפה בין חדרי הבית. החדר הזה היה רחוק מחדרם של הורי, ובמושגיו של ילד הוא היה רחוק עד מאוד: קירות רבים ופרוזדור ארוך הבדילו בין חדרי לחדרם – פרוזדור שלא פעם בכיתי באפלתו כשהתעוררתי מחלום בלהות. בלילה ההוא שמעתי מבעד לכל הקירות קול יבבה נורא שלא ידעתי מהו, ורק לאחר רגע זיהיתי וידעתי שהוא קולו של אבי וכי הקול הזה הוא בכי. היו בקול הזה מילים שבעברית הן "הו אלוהים, הו אלוהים, הו אלוהים", ועליהן במקורן אינני יכול לחזור. והמילים הללו חזרו בכל קשת של בכי פעמים רבות מאוד. אני שמעתי את הבכי הזה מרחוק מאוד, וניכר היה שסגרו את כל הדלתות והחלונותמסביבו, ובכל זאת שמעתי אותו מקרוב מאוד כאילו הוא נצעק באוזני ממש. אחרי הלילה ההוא גיליתי דבר מוזר: אבי נהג לומר את הרצף "הו אלוהים, הו אלוהים, הו אלוהים" פעמים רבות בגרמנית גם בזמנים רגילים, בשעות-יום, בזמן אנחה של נחת כשהשתרע על כיסא-נוח ואפילו כשפיהק בקול ושיתף את הסובבים בנחת הפיהוק. והוא לא ידע שאני שומע בכל אנחת נחת שכזאת את הד הבכי של הלילה ההוא. וכך כל חיי, בפועל ממש, היו מעגלים-מעגלים מתפשטים מן הבכי בלילה ההוא כמעגלי המים סביב אבן שנפלה לתוכם.

ואני ידעתי שהבכי הזה הוא בכי על מותו של אחי. והלילה ההוא היה למעלה מעשר שנים אחרי נפילתו. איש לא אמר לי זאת כשם שאיש לא שיער ששמעתי את הבכי. וכששמעתי אותו ידעתי שאני שומע דבר נורא שהוסתר מפני ואסור לי לדעתו. זהו הקול החד, המדויק, המובחן ביותר ששמעתי בחיי. ברגע ההוא לא חיקיתי איש. הקול היה ואני שמעתי ואני הייתי שם.

אחי עזרא הותיר אחריו יומן: פנקס ירוק-שחור וארבע מחברות. הוא כתב אותו במשך חמש שנים עד מותו. מאז ילדותי ידעתי עליו וידעתי בדיוק את מקומו בארון ולא פעם פתחתי את דלתותיו רק כדי לראות את היומן, אבל לא פתחתי אותו ולא קראתי בו מילה. היומן הזה היה סגור בעדי מתוכי והוא נותר כך שנים רבות. פעם אחת, אחרי מות אמי, פתחתי אותו וקראתי בו מן הדף הראשון ועד האחרון. קראתי בו וראיתי הכל; ראיתי לנגד עיני את הנער שכתבוֹ, את תבונתו הבלתי רגילה, את לבטיו מול תביעותיו וזעמיו של אבינו, וראיתי היטב את אופני הכתיבה, את צמיחת ה"כישרון" (הוא הספיק לנסות את דרכו כעיתונאי בעל המשמר לפני מותו), ואת השליטה הגדלה והולכת בלשון העברית וההשתחררות מן הגרמנית, את המעורבות הנרגשת והחכמה במאורעות העולם – מלחמת העולם השנייה וסוף המנדט הבריטי בארץ-ישראל – ואת החיקוי הסבוך, המתלבט, של דרכי המחשבה של אבינו, חיקוי שאני עצמי נזהרתי וסלדתי ממנו, ולאחר שנים מצאתי עצמי חוזר אליו באהבה גדולה. ובעיקר ראיתי את הקריקטורות הקטנות שהוא שירבט לצד הדברים הכתובים ברגעי בהייה או מחשבה – קריקטורות הדומות להפליא לאלו שאני משרבט גם כן בצד הכתיבה או על כתמי דיו... ושיברון גדול עבר בי. לפתע הייתי שותף גמור לצער שאל תוכו נולדתי, ושוב לא הייתי מוּדר מתחומו. ידעתי אז שאני אינני אשם בחיי וכי אני יכול לדעת אותו, את אחי, לאהוב אותו אהבה אמיתית והיא חודרת אל מה שהיה טרם היותי.

נטלתי אז את מחברות היומן האלה לביתה של אחותי והקראתי מתוכן משהו בקול, ואחר-כך הנחתי אחת מהן פתוחה על המזנון. אז באה אחותי השנייה והעיפה בכתב היד מבט מרפרף ואמרה, "מה עושות כאן המחברות של אריאל?"

"המחברות של אריאל?" שאלה אחותי הגדולה.

"זה הרי הכתב של אריאל," אמרה אחותי השנייה.

אז קמתי להביט בכתב היד שראיתיו כל השעות האחרונות ולא ראיתי את הדבר הבולט ביותר שבו – שהוא דומה עד זהות לכתב ידי כפי שהיה כשהייתי אני בן עשרים ושלושים: כתב יד אלכסוני ויפה העשוי נטיות דקות וזהירויות דקות עוד יותר ואהבה חושנית לאותיות העבריות, ורק אני יודע את הסודות הגלומים בו ואת התווים הזעירים שהם חיקוי כתב ידו של אבינו. ראשית הנטייה האלכסונית של הכתב הייתה בכיתה א', כשלמדנו לכתוב בעיפרון והיד הייתה מורחת את הצבע ומלכלכת את הדף. אני, האיסטניס, הטיתי מיד את הדף כדי שהיד תבוא אל השורה מעט מתחתיה, וכך הייתה הכתיבה נקייה ויפה. משהו מן השקדנות ההיא נותר בכתיבתי עד היום והוא נמצא בתנוחת היד והדף גם ברגע הזה ממש. והנה – הסוד הזה היה גם ברוחו של עזרא אחי. מאז ידעתי שכתב ידי הוא המשך כתב ידו של אחי וכי מה שנכתב בו נמשך מחייו. ידי הכותבת אוחזת חוט היוצא מחייו וממשיך בשורה הנכתבת הזאת ממש.