כמו כל היסטוריה, גם תולדות אירופה במאה העשרים, "כפי שזה היה באמת", פירושן הרבה מאוד עובדות, דברים שבאים אחד אחרי השני ואחד ליד השני, ומטילים לא פעם צל על על דברים רחוקים מאוד מהם במקום ובזמן. אלא שצריך להיות אנציקלופדיסט גאוני או חובב טריוויה אנין במיוחד כדי לכתוב היסטוריה קצרה כזאת, שתהיה מדויקת, מרתקת, ומעוררת מחשבה. פטריק אוז'דניק, בן לאם צרפתייה ואב צ'כי, שגדל בצ'כיה והיגר ממנה לצרפת לפני יותר מעשרים שנה, איש שתירגם את ראבלה לצ'כית ואת שווייק לצרפתית, הוא אכן איש כזה. אירופיאנה היא יצירה יוצאת דופן, כעין ציור פואנטיליסטי במילים, ומפגן מרהיב של שנינה והומור במיטב המסורת של הספרות הצ'כית הגדולה. האיורים בספר הם מעשה ידיו של יז'י סליבה, מאייר צ'כי ידוע, ונעשו במיוחד למהדורה העברית.
מן הביקורת:
'אירופיאנה'" הוא ללא ספק אחד הספרים המוזרים והמעולים ביותר שיזדמן לכם לקרוא בזמן הקרוב.
יקי מנשנפרוינד, הארץ, ספרים, 6.2.07
"כרוניקה פרועה, אסוציאטיבית, כאוטית, נוירוטית ונטולת כל היגיון או סדר פנימי... בספר אין כל שיפוט מוסרי מפורש, ובכל זאת הוא מטלטל. אוז'דניק רוצה לומר שדווקא הטפל הוא העיקר, ואולי לא, וזה מה שכל-כך מרתק ומגרה מחשבה בספר הזה שהוא לא אומר כלום ואומר הכל."
אירי ריקין, מעריב, מוסף שבת, 8.12.06
"אוז'דניק מאיר את נושאיו בפנסים צבעוניים קטנים ומלאי חן לשוני וחדווה של התבוננות רעננה באסונותיה הגדולים של המאה ובאיוולת הרעיונית העצומה לא פחות שחוללה את האסונות הללו. אחרי שצוחקים איתו, וצוחקים עוד, מתגלה שהספר הקטן והמלבב הזה גם אפקטיבי: אפילו ידענים גדולים בהיסטוריה של המאה ה-20 עשויים למצוא בו הארה חדשה של פינות מאובקות בידע המצטבר שלהם, וחובבי האנרכיה המחשבתית ימשיכו ויקראו בדיוק בגלל ההקשרים הגחמניים של אוז'דניק... ספר קטן ומצוין... תתאהבו בו."
אריאנה מלמד, ynet 7.12.06
"סקירה תמציתית ועם זאת מקיפה, מפחידה אך גם מצחיקה, מעין גלויה היתולית, כבדת ראש, מהעידן הקודם, שמכל טעויותיו לא למדנו דבר."
ירון פריד, ידיעות אחרונות, ספרות,
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות לחרגול הוצאה לאור בע"מ
האמריקאים שפלשו בשנת 1944 לנורמנדיה היו בחורים כארזים שגובהם הממוצע 173 ס"מ, ואילו השכיבו אותם בקו ישר זה צמוד לזה, כפות רגליים לקודקוד, היה אורכם המשותף 38 קילומטר. גם הגרמנים היו תמירים, אבל התמירים מכולם היו הקלעים הסנגלים שגובהם היה 176 ס"מ, ולכן הציבו אותם בשורות הראשונות, כדי שהגרמנים ייבהלו מהם. על מלחמת העולם הראשונה נאמר שאנשים נפלו בה כמו זרעים, והקומוניסטים הרוסים עשו לימים חשבון, כמה דשן מניב קילומטר של גופות וכמה יחסכו על דשן-יבוא יקר אם ישתמשו לדישון בגופות בוגדים ופושעים. והאנגלים המציאו את הטנקים והגרמנים את הגז, שקראו לו איפרית, כיוון שהם השתמשו בו לראשונה ליד העיר איפר, אבל אומרים שזה לא נכון, וקראו לו גם גז חרדל, כיוון שהוא מגרד באף כמו חרדל דיז'וֹן, וזה כנראה נכון, וחיילים אחדים שחזרו אחרי המלחמה הביתה כבר לא היו מוכנים לטעום חרדל דיז'ון כל חייהם. על מלחמת העולם הראשונה נאמר שהיא הייתה מלחמה אימפריאליסטית, מפני שהגרמנים הרגישו שמדינות אחרות עוינות אותם ולא רוצות להרשות להם להפוך למעצמה ולמלא שליחות היסטורית. ורוב האנשים באירופה, בגרמניה, אוסטריה, צרפת, סרביה או בולגריה חשבו שהמלחמה הכרחית וצודקת ותביא שלום לעולם. ואנשים רבים הניחו שהמלחמה מעוררת באדם תכונות נעלות, שנדחקו בעולם התעשייתי המודרני, כגון אהבת מולדת, עוז רוח והקרבה, והעניים שמחו למחשבה שייסעו ברכבת, ואנשי כפר שמחו למחשבה שיכירו ערים גדולות ושיטלפנו למשרד הדואר המחוזי ויכתיבו מברק "שלומי טוב, מקווה שגם שלומכם טוב". הגנרלים שמחו למחשבה שיכתבו עליהם בעיתונים, ובני מיעוטים לאומיים שמחו למחשבה שייקחו חלק במלחמה לצד אלה שאין להם מבטא זר, וישירו איתם שירי לכת ופזמונים עליזים. וכולם חשבו שיחזרו הביתה לבציר או לכל המאוחר לחג המולד.
היו היסטוריונים שטענו כעבור זמן-מה שהמאה העשרים התחילה בעצם רק בשנת 1914, כשפרצה המלחמה, מפני שזאת הייתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה שבה לקחו חלק ארצות רבות כל-כך ושמתו בה אנשים רבים כל-כך, ושבה התעופפו ספינות אוויר ומטוסים והשליכו פצצות על העורף ועל ערים ועל האוכלוסייה האזרחית, וצוללות הטביעו ספינות והתותחים ירו בעזרת מצנחים קטנים למרחק של עשרה או שנים-עשר קילומטרים. והגרמנים המציאו את הגז והאנגלים את הטנקים והמדענים המציאו את האיזוטופים ואת תורת היחסות הכללית, שלפיה אין שום דבר מטאפיזי והכל יחסי. וכשהקלעים הסנגלים ראו בפעם הראשונה מטוס הם חשבו שזו ציפור מאולפת, וחייל סנגלי חתך חתיכות בשר מסוסים מתים והשליך אותן הרחק ככל האפשר כדי להרחיק מעצמו את המטוס. והחיילים לבשו מדים ירוקים ומדי הסוואה מפני שלא רצו שהאויב יבחין בהם, וזה היה באותם הימים חידוש אופנה, מפני שבמלחמות הקודמות לבשו החיילים מדים בשלל צבעים כדי שיראו אותם מרחוק, וספינות אוויר ומטוסים טסו באוויר והסוסים נבעתו נורא. והסופרים והמשוררים חיפשו דרך לבטא זאת בצורה הכי טובה ובשנת 1916 המציאו את הדאדאיזם, מפני שהכל נראה להם מטורף, וברוסיה המציאו את המהפכה. והחיילים ענדו על הצוואר או על פרק היד דיסקית עם השם ומספר הגדוד שלהם, כדי שבמפקדה יידעו לאן לשלוח מברק תנחומים, אבל אם בהתפוצצות נקרע להם הראש או נקרעה היד והדיסקית אבדה, הכריז עליהם המטה הצבאי כעל חיילים אלמונים, וברוב ערי הבירה הדליקו למענם נר תמיד, כדי שלא יישכחו, מפני שהאש שומרת על זכר אירועים שהתרחשו בעבר הרחוק. ושורת הנופלים הצרפתים נמשכה 2,681 ק"מ ושורת הנופלים האנגלים 1,547 ק"מ ושורת הנופלים הגרמנים 3,010 ק"מ, לפי אורך ממוצע של 172 ס"מ לאיש. ובעולם כולו שורת החיילים הנופלים נמשכה 15,508 ק"מ. ובשנת 1918 התפשטה על פני כל העולם שפעת שנקראה ספרדית ושהמיתה למעלה מעשרים מיליון איש. הפציפיסטים והאנטי-מיליטריסטים טענו כעבור זמן-מה שגם אלה היו קורבנות המלחמה, מפני שהחיילים והאוכלוסייה האזרחית חיו בתנאי תברואה ירודים, אבל האפידמולוגים אמרו שהשפעת הפילה יותר קורבנות דווקא בארצות ששם לא הייתה מלחמה, באיי האוקיינוס השקט, בהודו ובארצות-הברית, והאנרכיסטים אמרו שזה בסדר, מפני שהעולם רקוב ומועד לאבדון.
אולם היסטוריונים אחרים אמרו שהמאה העשרים התחילה למעשה מוקדם יותר, עם המהפכה התעשייתית שערערה את העולם המסורתי, ושהקטרים וספינות הקיטור אשמים בכל. ולעומת זאת טענו אחרים שהמאה העשרים התחילה כאשר נקבע שהאדם מוצאו מן הקוף, ואנשים מסוימים טענו שהם צאצאי קופים פחות מאחרים, מפני שהתפתחו מהר יותר. אחר-כך התחילו הבריות להשוות שפות ולתהות של מי השפה הכי המפותחת ומי התקדם הכי רחוק בהתפתחות הציוויליזציה. רובם סברו שהצרפתים, מפני שבצרפת התרחשו כל מיני דברים מעניינים והצרפתים ידעו לנהל שיחה והשתמשו במשפטי תנאי ובזמן עבר מושלם וחייכו לנשים חיוכים מפתים, והנשים רקדו קאן-קאן והציירים המציאו את האימפרסיוניזם. אבל הגרמנים טענו שציוויליזציה אמיתית חייבת להיות פשוטה וקרובה לעם ושהם המציאו את הרומנטיקה, ומשוררים גרמניים רבים כתבו על אהבה ובעמקים רבץ הערפל. הגרמנים אמרו שהם נושאיה הטבעיים של הציוויליזציה האירופית, מפני שהם יודעים לא רק לנהל מלחמות ולסחור, אלא גם להפיק בידור עממי. ושהצרפתים יהירים והאנגלים מנופחים ולסלאבים אין שפה ראויה לשמה, והשפה היא נפש האומה, ושהסלאבים לא זקוקים לאומה או למדינה, מפני שזה רק יסחרר להם את הראש. אבל הסלאבים מצידם אמרו שזה לא נכון, ושלמעשה יש להם שפה, שהיא העתיקה מכולן, ושאפשר להוכיח את זה. והרוסים אמרו שאירופה כולה מידרדרת ושהקתולים והפרוטסטנטים קלקלו את אירופה לגמרי, והציעו שהם יגרשו את הטורקים מקונסטנטינופול ואחר-כך יצרפו את אירופה לרוסיה, על-מנת להציל את האמונה.
למלחמת העולם הראשונה קראו גם מלחמת חפירות, מפני שכעבור כמה חודשים החזית קפאה והחיילים הסתתרו בשוחות מלאות בוץ ובלילה או עם שחר זינקו למתקפות, שבהן רצו לכבוש עשרים או שלושים או חמישים מטר של שטח האויב. והם לבשו מדים ירוקים או מדי הסוואה והפציצו אלה את אלה וירו אלה על אלה. לגרמנים היו מטולי מוקשים ולצרפתים מרגמות, וכך יכלו לירות אלה על אלה בעזרת מצנחים קטנים. כאשר איזו יחידה זינקה למתקפה, היו החיילים חייבים לדלג מעל שוחות של אחרים ולחתוך גדרות תיל כדי לפלס את דרכם ולהיזהר ממוקשים, והאויב ירה עליהם מתותחים. ובשוחות אלה שהו החיילים חודשים ושנים והשתעממו ושיחקו קלפים וקראו לחפירות ולתעלות בשמות שונים. הצרפתים המציאו שמות כמו 'אצל החלזונות', 'כיכר האופרה', 'צרה', 'עסק ביש', 'אצל העריק', 'שנאה', 'חידה', והגרמנים מצידם את השמות 'גרֶטכֶן', 'ברונהילדה', 'ברטה השמנה' ו'צלי חזיר עם כרוב'. הגרמנים אמרו שהצרפתים יהירים, והצרפתים אמרו שהגרמנים חסרי תרבות. והם כבר לא חשבו שבחג המולד הם יחזרו הביתה, והרגישו זנוחים ולא אהובים. ממטות המלחמה הגיעו ידיעות שהמלחמה מתקרבת לקיצה, ושהחיילים נדרשים לא לשקוע בדיכאון ולשמור על המוראל ולהיות סבלניים ופוזיטיביים, ובשנת 1917 כתב חייל איטלקי במכתב לאחותו "אני חש שמה שהיה טוב בתוכי עוזב אותי בהדרגה, ואני מרגיש מדי יום פוזיטיבי יותר". והייתה תעלומה גדולה, שבחפירות האלה לא פרצה מגיפת דבר, מפני שיחד עם החיילים חיו בחפירות חולדות שאכלו את גופות המתים ונשכו את החיים באצבעות ובאף. במטות המלחמה חששו מפני התפרצות דבר, שתאפשר לאויב לכבוש את עמדות ההגנה, ולכן הוכרז פרס על כל חולדה הרוגה, והחיילים ירו בחולדות וחתכו את זנבותיהן ובערב מסרו אותם לממונה מיוחד על זנבות החולדות, שספר אותם וקבע כמה כל חייל הרוויח, אבל הכסף אף פעם לא הגיע, מפני שלא הוקצבה לכך קרן. עם החיילים חיו גם כינים. לפעמים, כשהחיילים ארבו בלילות לאויב, הם שמעו אותו מתגרד, ולפי זה גילו איפה הוא מסתתר וירו וזרקו רימונים לעברו. אבל הכינים לא התמעטו וגם האויבים לא.