'עד מדינה הוא סיכומה של עבודת שטח עיתונאית מאז הכניסה ללבנון ב-1982 ועד יציאת עזה ב-2005: מסע אישי אל השטחים ובחזרה, שוב ושוב, מאות פעמים, אל חבל ארץ בוער, מוכה ומכה, במרחק שעת נהיגה מהאספרסו-בר הנינוח בתל-אביב; מבט נדיר של עד, המחבר במסעו שני עולמות בעקשנות של מי שליבו שסוע, ופורש בפני הקוראים את הפאזל המלא כשרשרת מרתקת של מפגשים עם פלסטינים וישראלים, ידועים יותר או פחות, פוליטיקאים ומתאבדים, לוחמים וקורבנות; מארג של רגעי שלווה וימים של בעירה, איבה ואהבה, צחוק ותלאות גדולות של שני עמים הלפותים זה בזה כתאומים סיאמים עם מחזור דם אחד. יגאל סרנה קיבל על עצמו את תפקיד העד המתעקש לדעת, לתעד, לספר, להיאבק בבורות, בזחיחות, בשכחה האורבת תמיד, כשהוא מלווה תמיד בצלמת או צלם, ובנאדֶם עודה יליד דהיישה, תחקירן, מתרגם וחבר. יותר מכל דבר אחר סרנה מציג בפנינו את גיבורי הסכסוך הפשוטים, הדמויות השוליות לכאורה, את המראות והקולות של הדרכים הצדדיות, הרגעים הקטנים, לפעמים של אימה לפעמים של חסד. ספרו אינו עוד מחקר, אקדמי או פופולרי, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כי אם סיפור מגובש של כותב רב כישרון ובעל עין פקוחה גם לפרטים הקטנים ביותר, תיעוד בעל איכויות ספרותיות הנע קדימה ואחורה בזמן.
מן הביקורת:
ספרו של סרנה, 'עד מדינה', ספר היסטוריה אישי, כובש ומפריע-מנוחה מאין כמוהו, כמו רשימותיהם הקבועות בעיתונות שלו ושל אחדים מעמיתיו, על הנעשה במציאות שאנו מנסים להתכחש לה, מתדפקים על דלתות הבועה שבה אני והדומים לי מנסים לחיות חיים נורמליים תחת לועו של הר הגעש.
עמיה ליבליך, הארץ ספרים, 26.6.2007
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות
טירת הרפאים
בפתח המוקטעה ניצבים שני גברים חמושים ליד בקתת שומרים רעועה. בתוכה אני רואה מושב שנעקר מסובארו, תת-מקלע קלצ'ניקוב ופוסטר חייכני של הראיס תלוי במעוקם. על קיר בטון כתב אחד החילים שפרצו למיתחם במארס 2002 את המילים: "איפה הייתם כולכם? באתי לבקר ולא היה אף אחד. חבל. רצינו להפוך אתכם לשהידים." יום אחד תיחשף כתובת הקיר הזאת על-ידי ארכיאולוג, ותצטרף לפאזל של סיפור המיתחם החרב הזה – המצודה, הלשכה, הארמון – שחלקים ממנו תלויים כעת על בלימה, חומתו מנופצת בכמה מקומות, ולו שני שערי כניסה גדולים. זהו כלא הבית של נשיא פלסטין.
בסוף 2003 כבר מדברים על "מותו בטרם עת" של הראיס. דומה שהזמן בשל להסתלקותו, ושרון טורח על רקימתו של מהלך פוסט-ערפאתי, חד-צדדי לגמרי, כאילו הפרטנר כבר נעלם. למקורבים ולבכירים אומר שרון כי בתוך שנה וחצי לא יישארו יישובים ישראלים ברצועת עזה. ערפאת שומע על כך בכלאו המאובק.
בדרך כלל אני נוסע לרמאללה עם נאדם או עם צלם, אבל הפעם אני נוסע לבדי. נמאס לי לחכות לאחרים, ואני מרגיש די בטוח להיכנס לעיר לבד. אני קובע עם שלושה צלמים שחיים ברמאללה ועובדים במוקטעה להיפגש במסעדת סטונס הסמוכה למיתחם. אני מאמין ביכולתם של צלמים לראות דברים החומקים מעיני אחרים. אחד מהם מספר לי על המבט המותש של אנשי המוקטעה, כשל אדם חולם – מבטו של מי שנדרך פעמים רבות מדי בהמתנה לקרב. צלם דרוזי מרמת הגולן מדבר איתי בעברית, בקול רם, על סידורי השמירה במצודה. גבר היושב בשולחן סמוך מטה אוזן לשיחתנו. יש משהו סהרורי, נטול זהירות, בסיטואציה, אך התשוקה לכתוב את הסיפור משילה מעלי את מעטה הזהירות, כמו חייל הזורק בלהט הקרב את האפוד.
בבית-קפה בבית ציוני אמריקה בתל-אביב מספר לי קצין שפרש מהצבא על תוכניות של צה"ל לתקוף את המוקטעה ולעקור משם את הראיס. במקום אחר מספר לי בכיר מהמוקטעה על דרכם להיערך לקראת התקפה כזאת. נדמה כי בקרב הצמוד הזה, יכול כל עיתונאי הרוצה בכך לברר כמעט הכל כשהוא מדלג בין הצדדים. הרודף מספר לי על תקלות שעלולות להתרחש אם מישהו חוסם ברגע האחרון דלת בבניין המותקף או אם היחידה הפורצת נבלמת לעשרים שניות גורליות מול דלת שאינה מופיעה בתרשים. הנרדף, לעומת זאת, מראה לי את הבניין עצמו. שני הצדדים אינם מספרים הכל, אבל התמונה מתבהרת. "טירת הרפאים" הוא השם שאני מעניק למוקטעה – מצודה חרבה למחצה הגדושה בשומרים מוכי עייפות ומעלה על הדעת סיפור של גארסיה מארקס: הרכבים המחוצים, מיטות המבוקשים שנותרו תלויות על בלימה בין החורבות, הפטריארך הזקן ששפתו רועדת ומעילו עבה ממכתבים ותצלומים שהוא אוגר בכיסיו.
שער אחד פתוח תמיד אל שדה ההריסות שטרם פונה, וניצבים שם תמיד, ליד הבקתה, שנים או שלושה גברים ללא מדים – אנשי המשמר המיוחד – נינוחים, חמושים בקלצ'ניקובים. סמוך להם תקועים בחול כמה קרוואנים ירקרקים שבהם הם גרים וישנים. השער השני, הרשמי, אטום ועשוי ברזל, נשמר על-ידי זוג חיילים פלסטינים במדים. הוא נפתח אלקטרונית היישר אל מינחת המסוקים של האסיר. מאז הושמדו הכלים המעופפים זהו מגרש חניה. בקצהו אני רואה ערימה דחוסה של מכוניות מרוסקות. במגרש, המתרחב לחצר פנימית, עומדים או מסתובבים תמיד כמה חיילים חמושים, קצינים, פקידים בכירים. הם נראים כאילו חיכו לשליח שטרם הגיע, לבשורה, לקרב אחרון. כאילו שיחתם נקטעה לפתע.
"לפעמים," אומר לי הצלם, "הם נראים כמו מי שיותר מדי פעמים נדרך ומנגנון האדרנלין שלו הותש." הם מהלכים לאיטם או ממתינים למרגלות תצלומיו של האסיר הזקן. אלה פני הראיס החייכניים תמיד, המשקיפים אליהם מכרזות שהודבקו בכל פינה, גם במשרדים שבהם הוא עצמו נוכח. כמעט תמיד זהו פוסטר פשוט, לא אחת קרוע או תלוי במעוקם, ללא היראה והכבוד של מסגרת וזכוכית, ללא ההבעה הקפואה של תצלומי דיקטטורים – דומה יותר לקמפיין נשיאות חפוז או לתצלומי המתאבדים והנופלים בקרב.
בשום מקום אין שלט המבהיר מהי זהותו או תכליתו של האתר. כלום. אולי כי מהותו חמקמקה, משתנה על-פי תהפוכות "המצב" ומצב רוחם של ישראלים, מדד הטרור וחומרת גל ההתאבדויות. מהו היקף פיגוע הטרור שישיב לכאן את הישראלים? על מה יתבעו את ראשו של הנשיא? האם זהו מרכז שלטון פלסטיני עצמאי? שרידי לשכת הנשיא? חורבה שהושארה כמין מצבת זיכרון לכיבוש? כלאו של אסיר בכיר שנאמניו ונתיניו הם עובדי הכלא, סוהריו ושומריו? ואולי – כפי שהדבר מצטייר בהזייתם של רבים – מדובר בזירה גרוטסקית של מלחמת המערב והאיסלאם, שבה שני זקנים שנתלשו מקריקטורה ישנה, שניהם ילידי שנות העשרים של המאה שעברה, עומדים בסוף חייהם בחצר מאובקת של טירה עתיקה בדו-קרב אחרון, וכל אחד מהם רואה עצמו כראש חץ של ציוויליזציה?
גשר סגור שלו גג רעפים אדומים תלוי בין שני בניינים מעל החצר, ומחבר את המצודה הישנה משנות הארבעים אל מבנה חדש מצופה אבן, ובו משרדים נוספים ואולם פגישות גדול. חלק ממצודת הטיגרט הישנה, שנבנתה לפני יותר משישים שנה, חסר. הוא נעקר בחומר נפץ, בכוח הבולדוזרים הישראליים ובאש הטנקים שהחלו לנגוס במיתחם בן 2,700 המטרים הרבועים במבצע של מארס 2002, והרסו את עשרות המבנים המקיפים אותו – בתי-המלאכה והמוסכים, המשרדים והאולמות, חדרי המעצר וחדרי המגורים. נותרה שלמה רק מעטפת הבניין המגינה על הראיס עצמו, כאילו הוא הדייר האחרון בבלוק ניו יורקי המוכרז כבר-הריסה באיזה סיפור על בעל בית הרוצה למרר את חיי דייריו עד שיעופו מרצונם. החיילים הישראלים, שישבו זמנית בתוך המיתחם, עזבו אותו. הם חולפים לפעמים בג'יפים שלהם ליד המוקטעה, ומקפיצים את השומרים. אך ניהול הכלא הופקד למעשה בידי אסיריו.
בשעה אחת-עשרה בבוקר שוהה הנשיא בחדריו שבקצה הקומה השלישית שמתחת לגג, זו שחלונותיה אטומים מבחוץ. הוא מתעורר בכל בוקר בשמונה, אחרי כארבע שעות שינה. הלילה שלו תמיד קצר. סדר היום שלו קבוע. הוא מתרחץ, נושא תפילה שבין זריחה לצהריים, ובשמונה וחצי אוכל ארוחת בוקר קלה. לעולם אין הוא אוכל לבד. תמיד יושבים לידו כמה אנשים, בין שלושה לעשרה. הטבח מכין את האוכל הצמחוני של הנשיא – הרבה שקדים, דבש במקום סוכר, בלי מלח. בימים אלה אין הוא סועד את ליבו, כמו שנהג פעם, מצלחות רבות המוגשות לכל הסועדים, אבל הוא עדיין דואג להאכיל מצלחתו את האורח היושב לידו.
"אתמול אכלתי אצלו," סיפר לי ממדוח נופל. "ערפאת אכל לידי רק את המנה המיוחדת שהכין הטבח שלו. הפחד הגדול שלי הוא מהרעלה. הישראלים ינסו להרעיל אותו. הם מדברים בגלוי על שעון החול האוזל שלו, כאילו כבר התחילו לפעול. זו הדרך הכי נוחה לכם. בלי טביעת אצבעות. לפעמים זה לוקח חצי שנה ונראה כמו מחלה. ודיע חדאד, האיש של ג'ורג' חבש והאחראי על חטיפות המטוסים, מת ככה בבית-חולים בגרמניה המזרחית. אז הם אמרו לנו: הוא הורעל. זה היה רעל שפועל לאט, שאין לרפאו. אולי ממעטפות ששלח לו המוסד. אין לראיס נשים, הוא גם לא מעשן. נשאר האוכל."
– לא יפרצו להרוג אותו או לחוטפו?
"נדמה לי שלא. אני חושב שינסו להגיע אליו דרך האוכל. כי פוליטית יהיה קשה מאוד לישראלים להרוג אותו. הוא יהפוך אצלנו למשיח השני שהיהודים הרגו. יעברו שנים עד שידברו איתכם שוב. וממה שאני רואה ושומע בתוך המוקטעה, גם לעקור אותו חי יהיה בלתי אפשרי. הוא במצב רוח קמיקאזי. הוא מרגיש במבוי סתום. הוא סוחר פוליטי ממולח והוא בן שבעים וארבע. הוא יודע שלפחות עוד חמש שנים הימין בשלטון אצלכם. אלה שנים אבודות. לכל ראש ממשלה פלסטיני חדש הוא נותן צ'אנס לנסות לשחרר אותו. בינתיים אף אחד לא הביא את הסחורה. זה המבחן שלו: הוא אסיר המוקטעה שמצפה לשיחרור. לכן הוא נדחק לקיר, מוכן למות יותר מאי-פעם. חאלאס, חי לא ייתן לגרש אותו מפה."
האיש שתמיד נדחק לקיר כמעט בשמחה כדי לזנק משם, תוהה כעת אם גם הפעם, בגילו, במצבו, ייצא כמנצח. הוא, שאהב תמיד להגיח מתוך מה שנראה כתחתיתו של בור הכישלון, ולהפציע מתוך האפר אל אור היקרות של ניצחון חדש, חש אולי זקן מדי לזינוק הגדול. אבל הוא עדיין מקווה. אין הוא איש מתייאש.
בחורף העגום של סוף 2003 נדמה שערפאת עצמו כבר מרגיש שאזלה תחמושת ההפתעות. נותר אולי רק המסע האחרון. אפילו אל החצר הפנימית שבין החומות, שבה אין כל סימן לירק או צל עץ, הוא ממעט לצאת. עם ממשלת אבו מאזן קצרת הימים ערך פה, לפני המצלמות, מין ישיבה טבולה בשמש. הייתה זו אחת מאותן ממשלות הנמסות כחמאה בשמש של רמאללה שהראיס משתעשע בהן לאחרונה, כילד שהיה סגור זמן רב מדי בחדרו ומתעלל בבובותיו. בסוף נובמבר הפיץ העיתון הכווייתי אל-וטן את הסיפור שבישיבת הוועד המרכזי של הפתח, שחבריו התכנסו במוקטעה, שלף הנשיא את אקדחו, הצמיד אותו לרקתו וצעק: "שאהרוג את עצמי? זה יגרום לכם להיות מרוצים?" דיברו שם על תיקים בממשלת אבו עלא, והועלה שמו של איש שהראיס לא רצה ביקרו.
"ביורשיו הוא רואה את יצירי כפיו," אמר לי בהשלמה מרירה איש לשכתו החדשה של ראש הממשלה החדש אבו עלא. "הראיס מרגיש שהכל בא ממנו, כוחם של היורשים-כביכול, חייהם, עושרם. אין לו כבוד אליהם ואין לו רצון שיצליחו. אם אחד מהם יצליח, מי צריך אותו? אפשר יהיה לשכוח אותו."
כשאיש הלשכה אומר לי "לשכוח אותו", אני נזכר בתמונה המופלאה מסתיו של פטריארך של גארסיה מארקס על הרודן הדרום אמריקאי שנשכח בארמונו החרב, ישן על הרצפה על גב זרועו, מטיל יראה גם בזקנתו המופלגת. נתיניו, הזוכרים את כוחו, אינם מעזים להיכנס לשם, עד שהם רואים את הנשרים פורצים דרך החלונות ומבינים כי בא הקץ. "לכן העזנו אף אנו להיכנס, ובמקלט השומם מצאנו את עיי הגדוּלה, את הגוף המנוקר, את ידי הבתולה החלקות, וטבעת החותם של השררה ענודה על עצם האמה."
מתוך עיי החורבות של המוקטעה, נטול שליטה על פלסטין ששוסעה למאה חלקים, מלהטט הראיס בין ארבעת היורשים-שאינם-יורשים: אבו מאזן, אבו עלא, ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן. רק יורש אחד, החמישי, הרציני מכולם, מוגן מפני להטוטי הזקן: זהו מרואן ברגותי, המפקד העליון של גדודי התנזים, שנלכד לא רחוק מן המוקטעה, בבניין מגורים, ועצור בכלא ישראלי. לו היה בחוץ, אולי היה נופל גם הוא טרף לתקופה הסהרורית הזאת, שבה אמור כל ראש ממשלה פלסטיני חדש למצוא חן בו-זמנית בעיני בוש, שרון, ערפאת ושייח' יאסין, ולתמרן בהצלחה בין דיפלומטים, מתאבדים, פנאטים, פוליטיקאים, ארגוני ביון ועם מרושש השרוי במצור. זה משחק שהראיס משחק עד שכולם יבינו שלדבר אפשר רק איתו. שאין פרטנר אחר. בקריקטורה ישראלית צויר פעם הראיס מציץ מחלון המוקטעה על מרחבים חרבים ומעלי תימרות עשן ואומר ליורש דמיוני: בני, יום אחד, כל זה יהיה שלך.
"מה יקרה לאבו עלא?" שאלתי את איש חצרו הרעועה.
"הזקן יהרוס גם אותו. הוא כבר משגע אותו. מקיף אותו בבעיות בלתי פתירות. והכל מכלא המוקטעה, בלי לצאת משם, בלי לנאום, בלי להיפגש עם העם. העם בוטח היום, וגם זה בעירבון מוגבל, רק בו ובברגותי, בשני האסירים."