דרך הזן, ספרו הידוע ביותר של אלן ווטס, מאבות העידן החדש, ראה אור לראשונה לפני יותר מחמישים שנה, ואם כי מאז הפך הזרם הדק של ספרות זן וספרים על זן לשיטפון, קשה למצוא מתחרה לצירוף הנדיר ביותר של למדנות ובהירות שמציין את הכתיבה האלגנטית ומעוררת המחשבה של ווטס על נושא שבידי רבים מעודד לעיתים קרובות נפחנות מעורפלת. ווטס עוקב אחרי לידתו של הזן מהזיווג המוצלח של בודהיזם בגירסתו המהאיאנית עם הדאואיזם של לאו דזה וג'ואנג דזה, ואחרי התפתחותו עד לביטויים הנאצלים ביותר שלו באמנות היפנית. הוא מבהיר גם את המושגים הזרים ביותר לקורא מערבי בלשון רעננה ונקייה ממליצות, משובצת דוגמאות מופתיות של גילויי זן באמנות ובחיים וציטוטים מאירי עיניים ממורי הזן הגדולים. ווטס, שהיה בצעירותו כוהן דת אנגליקני, מבין את המגבלות שבכתיבה מתוך מסורת רוחנית, ואומנם, למרות ידיעותיו הרבות במחשבה המזרחית בכלל ובמסורת הזן בפרט, הוא כותב עליה מבחוץ, מה שבלי ספק מקל על מי שנתפס לקסם של הזן אבל לא מוכן לקבל אותו כחסיד שוטה.
מן הביקורת:
"נתחיל בעיקר: 'דרך הזן' של אלן ווטס הוא לדעתי ספר המבוא הטוב ביותר שנכתב לזן-בודהיזם. הוא ראה אור לפני חמישים ושתיים שנה, ב- 1957, שימש כאחד הזרעים למהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים, ונותר גם הרבה אחרי שזו קמלה כאחד הטקסטים החשובים שנכתבו במאמץ לתרגם את המזרח למערבית. ווטס עצמו היה לא רק חוקר של דתות המזרח, אלא גם תלמיד שלהם במובן העמוק ביותר – מעטים במערב תפסו את רוח הזן כמוהו, וידיעתו העמוקה של מהותם של הדברים משתקפת כמעט מכל עמוד שבספר. תרגומו לעברית הוא מאורע מאוד משמח."
תומר פרסיקו, מקור ראשון, 20.2.09
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2008
הפילוסופיה של הדאו
הזן-בודהיזם הוא דרך חיים והשקפת עולם שאינן משתייכות לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של הפילוסופיה המערבית המודרנית. הוא אינו דת או פילוסופיה; הוא לא פסיכולוגיה או ענף מדעי. הוא דוגמא למה שנקרא בהודו ובסין "דרך של שיחרור", ובמובן זה הוא דומה לדאואיזם, לוֶדאנְטָה וליוגה. כפי שיובהר לאלתר, לא ניתן להגדיר דרך של שיחרור באופן פוזיטיבי. עלינו לרמוז לְמה היא כן באמצעות אמירת מה היא לא, בערך כמו שמפסלים באמצעות סילוק המיותר מגוש שיש.
היסטורית ניתן לראות בזן התגשמות של מסורות סיניות והודיות עתיקות, אם כי הוא הרבה יותר סיני מהודי, ומאז המאה ה-12 הוא נטע שורשים עמוקים ויצירתיים ביותר בתרבות היפנית. כתולדה של תרבויות דגולות אלו, וכדוגמא ייחודית ומאירת עיניים לדרך של שיחרור, זן הוא אחת המתנות הנפלאות ביותר שהעניקה אסיה לאנושות.
שורשי הזן דאואיסטיים לא פחות מבודהיסטיים, ומאחר שצביונו הסיני מובהק כל-כך, ניטיב אולי לעשות אם נפתח בחקירת מבשריו הסיניים – ובה-בעת נדגים מה כוונתנו ב"דרך של שיחרור" באמצעות הדוגמא של הדאו.
חלק ניכר מהקושי והעירפול שהתלמיד המערבי מוצא בזן נובע מהעובדה שהוא לא מכיר את דרכי החשיבה הסיניות – השונות להפליא מאופני החשיבה השגורים במערב, ושבדיוק משום כך הן חשובות כל-כך עבורנו, שכן הן מאפשרות לנו פרספקטיבה ביקורתית על האידיאות שלנו. הבעיה אינה סתם קושי להבין אידיאות כאלה ואחרות, השונות משלנו כפי שהתיאוריות של קאנט, למשל, שונות מאלה של דקארט, או האידיאות של הקלוויניסטים שונות מאלה של הקתולים. הבעיה היא זיהוי ההבדלים בהנחות היסוד של המחשבה ובשיטות החשיבה עצמן. לעיתים קרובות ההתעלמות מהם גורמת לכך שפרשנות הפילוסופיה הסינית אינה אלא השלכה של תפיסות מערביות באופיין על מושגים סיניים. זו תולדה בלתי נמנעת של לימוד הפילוסופיה האסייתית באמצעים הספרותיים הטהורים של המחקר המערבי, מפני שמילים יכולות לשמש כגשר יעיל רק בין אלה החולקים אותן חוויות.
איני מרחיק לכת וטוען ששפה כה עשירה ורבת-דקויות כאנגלית, למשל, אינה מסוגלת לבטא רעיונות סיניים. ההיפך הוא הנכון: היא יכולה לומר הרבה יותר מכפי שסבורים חוקרי זן ודאו מיפן ומסין, שבקיאותם בשפה האנגלית רחוקה מלהשביע רצון. הקושי נעוץ לא בשפה האנגלית עצמה, אלא בדפוסי החשיבה, שנחשבו עד כה בלתי נפרדים מהגישה המדעית והאקדמית לנושא כלשהו. דפוסים אלה אינם מתאימים לנושאים כמו דאו וזן, והם האחראים במידה רבה ליצירת הרושם ש"הראש המזרחי" מסתורי, לא הגיוני וסתום. יתר על כן, אין סיבה להניח שעניינים אלה כל-כך ייחודיים ליפן ולסין, שאין להם כל נקודת השקה עם התרבות שלנו. אומנם נכון שאף אחת מהחלוקות הפורמליות במדע ובהגות המערביים אינה תואמת דרך של שיחרור, אך זן בספרות האנגלית (Zen in English Literature), חיבורו הנפלא של ר. ה. בלית', מראה בבירור שתובנות הזן אוניברסליות בעיקרן.
במבט ראשון הדאו והזן נראים לראש המערבי כחידה סתומה מפני שאנו תופסים את הידע האנושי בצורה מוגבלת. לגבי דידנו, כמעט כל מה שנחשב ל"ידע" הוא מה שדאואיסט יכנה "ידע מקובל" או "מוסכם", מפני שאין לנו הרגשה שאנו יודעים משהו אלא אם כן נהיה מסוגלים להציגו לעצמנו במילים, או בכל שיטה אחרת של סימנים מוסכמים כגון תווי מוזיקה או סימנים מתמטיים. ידע מסוג זה קרוי "מוסכם" מפני שהוא מבוסס על הסכם חברתי לגביהצפנים התקשורתיים. בדיוק כפי שבין דוברי אותה שפה קיימת הסכמה שבשתיקה לגבי אילו מילים מייצגות אילו דברים, כך גם החברים בכל חברה ותרבות מאוחדים בקשרי תקשורת המבוססים על הסכמים שונים באשר לסיווג ולהערכה של פעולות וחפצים.
תפקיד החינוך, לפיכך, הוא להכשיר את הילדים לחיים בַחברה ולשכנע אותם ללמוד ולקבל את צפניה – המוסכמות וכלליהתקשורת שבאמצעותם החברה מקיימת את עצמה. ראשית – השפה המדוברת. ילד לומד לקבל ש"עץ" ולא "בולבול" הוא הסימן המוסכם לזה (מצביעים על האובייקט). קל לנו להבין שהמילה "עץ" היא עניין של מוסכמה. אלא שכלל לא מובן מאליו שעצם התוויית האובייקט שמציינת המילה, אף הוא עניין של מוסכמה. מפני שצריך ללמד את הילד שמילים מסוימות מציינות אובייקטים מסוימים – ועוד יותר את הדרך שבה התרבות שלו הסכימה במשתמע להפריד בין הדברים ולשרטט גבולות החוצצים בין חוויות היומיום שלנו. באופן זה, המוסכמה המדעית קובעת אם צלופח ייחשב לדג או לנחש, ומוסכמה דקדוקית קובעת אילו חוויות ייקראו "עצמים" ואילו ייקראו "אירועים" או "פעולות". אפשר להדגים את השרירותיות הגמורה של המוסכמות האלה באמצעות השאלה: "מה יקרה לאגרופי (שם עצם-אובייקט) כשאפרוש את אצבעותי?" מה שקראנו לו אובייקט נעלם כבמטה קסם מפני שלמעשה היה פעולה שהוסוותה על-ידי חלק דיבר שמציין בדרך-כלל שם עצם! בשפה האנגלית ההבדלים בין עצמים לבין פעולות מובחנים בצורה ברורה, גם אם לא לוגית, אולם מספר רב של מילים בסינית משרתות כשמות עצם ופועל כאחד – כך שמי שחושב בסינית לא יתקשה לראות שעצמים הם גם אירועים – שעולמנו הוא אוסף של תהליכים ולא של ישויות.
בנוסף לשפה, הילד חייב להסכים ולקבל תבניות קידוד רבות אחרות. מפני שהחיים בחברה מחייבים הסכמה ביחס לקודים של חוק ואתיקה, של כלליהתנהגות ואמנות, של משקלות, מידות ומספרים – ומעל לכל, של תפקידים. אנו מתקשים לתקשר עם הזולת אלא אם כן נוכל להזדהות במונחים של תפקיד: אב, מורה, פועל, אמן, "האיש ברחוב", ג'נטלמן, ספורטאי, וכן הלאה. ככל שאנו מזדהים ומזוהים עם הסטריאוטיפ המסוים וכללי ההתנהגות המשויכים לו, אנחנו עצמנו נרגיש שאנחנו מישהו, מפני שהזולת יקבל אותנו בקלות רבה יותר – כלומר, יזהה אותנו וירגיש שאנחנו "בשליטה". מפגש של שני זרים באירוע חברתי כרוך תמיד במבוכה מסוימת אם המארח לא ציין את עיסוקם כשהציג ביניהם, כי הם לא ידעו על-פי אילו כללי שיחה ופעולה עליהם לנהוג.
ושוב, קל לראות את האופי ההסכמי של תפקידים. כי אדם שהוא אב יכול להיות גם רופא ואמן, כמו גם שכיר ואח. ומובן מאליו שאפילו סיכום התפקידים הללו רחוק מתיאור ממצה של האדם עצמו, גם אם הוא מצליח לסווג ולמקם אותו בקטגוריות מסוימות. אלא שהמוסכמות השוררות בהגדרת הזהות האנושית דקות והרבה יותר סמויות ממוסכמות התפקידים. אנו לומדים, באופן בסיסי גם אם כמעט לא מפורש, להזדהות עם השקפה לא פחות מוסכמת של "עצמי". מפני שה"עצמי" המוסכם או ה"אדם" מורכב בעיקר מהיסטוריה הכוללת זיכרונות נבחרים, ומתחילה ברגע הלידה. על-פי המוסכמה, אני לא אך ורק מה שאני עושה בהווה. אני גם מה שעשיתי, והגירסה הערוכה-המוסכמת של עברי עשויה כך שהיא נראית כמעט יותר אמיתית "ממני" – ממה שאני ברגע הנוכחי. מפני שמה שאני כרגע נראה בר-חלוף וערטילאי, אולם מה שהייתי קבוע וסופי. הוא הבסיס היציב לחיזוי מי שאהיה בעתיד, וכך קורה שאני מזוהה יותר עם זה שכבר אינו קיים עוד מאשר עם זה שקיים בפועל ממש!
חשוב להכיר בכך שהזיכרונות ואירועי העבר שמהם מורכבת הזהות ההיסטורית של אדם הם רק מבחר. ממה שהוא למעשה אינסוף של אירועים והתנסויות נבחרו – נצרפו – אחדים כבעלי חשיבות, חשיבות שנקבעה כמובן על-פי אמות מידה מוסכמות. מפני שידע מוסכם, מעצם טבעו, הוא מערכת של הפשטות (אבסטרקציות). היא מורכבת מסימנים וסמלים, המסמנים עצמים ואירועים שתומצתו לקווי המיתאר הפשטניים והכלליים שלהם, כפי שהסימנית הסינית 人(רֶן) מייצגת "אדם" על-ידי היותה הפשטה והכללה מירביות של דמות האדם.
אותו הדבר נכון גם לגבי מילים שאינן אידיאוגרמות. באנגלית [ובעברית] המילים "אדם", "דג", "כוכב", "פרח", "ריצה" ו"צמיחה" מציינות כולן קטגוריות של עצמים או אירועים המזוהים כמשתייכים לקטגוריות מסוימות באמצעות איפיונים פשוטים מאוד, שהופרדו והוצאו מתוך המורכבות הכוללת.
לאמיתו של דבר, ההפשטה הכרחית לצרכי תקשורת, כי היא מאפשרת לנו להציג את חוויותינו באמצעות "תפיסות" פשוטות ומהירות של התודעה. כשאנו אומרים שאנחנו מסוגלים לחשוב רק על דבר אחד בבת-אחת, זה כמו לומר שלא ניתן לגמוע את האוקיינוס בבליעה אחת. צריך למזוג אותו לכוס, וללגום אותו לאט-לאט. הַפשטות וסימנים מוסכמים הם כמו הכוס; הם מצמצמים את החוויה ליחידות פשוטות די הצורך לתופסן בבת-אחת. באופן דומה, כדי למדוד עקומה מצמצמים אותה לשורת קווים ישרים זעירים, או סופרים את הריבועים הזעירים שהיא חותכת על נייר מילימטרי.
דוגמאות נוספות לאותו תהליך הן צילומים בעיתון ובטלוויזיה. בדוגמא הראשונה, זירת ההתרחשות המקורית משוחזרת באמצעות מעין מארג המורכב מנקודות בהירות וכהות, היוצר את הרושם של צילום שחור-לבן – כל עוד לא בוחנים אותו בזכוכית מגדלת. עד כמה שזה נראה כמו הסצנה המקורית, זהו רק שיחזור שלה באמצעות נקודות ורווחים, בערך כמו שהמילים והמחשבות המוסכמות הן שיחזור של חוויות באמצעות סימנים מופשטים. מצלמת הטלוויזיה דומה עוד יותר לתהליך המחשבה, והיא מעבירה את זירת ההתרחשות המקורית באמצעות סדרה ליניארית של פעימות חשמל, שאפשר להעביר לאורך כבל.
תקשורת באמצעות סימנים מוסכמים מסוג זה מעניקה לנו תרגום מופשט וליניארי של יקום, שבו הדברים מתרחשים לגמרי בו-זמנית – יקום שממשותו חומקת תמיד מתיאור מלא במושגים המופשטים לעיל. התיאור המלא של גרגר אבק זעיר באמצעים אלה ידרוש נצח-נצחים, שכן המתאר ייאלץ לתאר כל נקודה ונקודה בגרגר.
האופי הליניארי – יחידה אחר יחידה – של הדיבור והמחשבה בולט במיוחד בשפות המבוססות על אלף-בית המייצגות התנסויות בשרשראות ארוכות של אותיות. קשה לומר מדוע אנחנו חייבים לתקשר עם אחרים (דיבור) ועם עצמנו (מחשבה) בשיטה ליניארית זו של יחידה אחר יחידה. החיים עצמם אינם סדרת אירועים בזה אחר זה, והאורגניזם האנושי עצמו לא היה שורד אפילו לרגע אילו היה צריך לשלוט בעצמו באמצעות מחשבה על כל נשימה, כל פעימת לב וכל דחף עצבי. אולם אם ברצוננו למצוא הסבר כלשהו לתכונה זו של המחשבה, חוש הראייה יכול לספק אנלוגיה מרמזת. שכן יש לנו שני סוגי ראייה – מרכזית והיקפית: קצת כמו אלומת אור ממוקדת לעומת תאורה כללית. הראייה המרכזית משמשת לצרכים מדויקים כגון קריאה, שבה עינינו ממוקדות על אזורים קטנים, בזה אחר זה – כמו זרקור. הראייה ההיקפית פחות מודעת, והיא מאירה "חלש יותר" מהאלומה העזה של הזרקור. אנו משתמשים בה לראיית לילה ולהתרשמות לא מודעת מעצמים ומתנועות שאינם בקו הישיר של הראייה המרכזית. בשונה מהמבט הממוקד, ראייה זו מסוגלת לקלוט רשמים רבים בעת ובעונה אחת.
קיימת אם כן אנלוגיה – ואפשר שאנלוגיה זו אינה פשטנית כלל ועיקר – בין הראייה המרכזית לבין החשיבה המודעת והליניארית, ובין הראייה ההיקפית לתהליך המסתורי למדי המאפשר לנו להסדיר את המורכבות המופלאה של הגוף האנושי בלי לחשוב כלל. יתר על כן, יש לציין שאנו מכנים את הגוף שלנו "מורכב" מפני שאנו מתעקשים להבין אותו באמצעות המילים והמושגים של המחשבה הליניארית. אלא שהמורכבות אינה דווקא בגוף עצמו אלא בניסיון להבין אותו באמצעי זה של חשיבה. זה כמו לנסות להבחין בקווי המיתאר של אולם גדול באמצעות קרן אור בודדה. מסובך כמו לשתות מים באמצעות מזלג במקום כוס.
אלא שבאופן כללי, האדם המערבי מרגיש שהוא לא באמת מבין את מה שאיננו יכולים לייצג, את מה שאיננו יכול למסור, באמצעות סימנים ליניאריים – באמצעות חשיבה. אנחנו כמו אותו "פרח קיר" במסיבה, שאינו מסוגל ללמוד לרקוד אלא אם כן משרטטים לו את הצעדים, שאין לו "חוש" לזה. כך למשל, אנחנו לומדים מוזיקה באמצעות הגבלת טווח המקצבים והצלילים לתווים של טונים קבועים ופרקי זמן מקצביים – כתב תווים שאינו מסוגל לייצג מוזיקה מהמזרח. המוזיקאי מהמזרח מסתייע בכתב תווים כללי, המשמש רק כתזכורת ללחן. הוא לומד מוזיקה לא לפי תווים אלא בהאזנה למורה המנגן, הוא מפנים את "התחושה" של המוזיקה, מחקה את המורה, וכך הוא רוכש תיחכום מקצבי וטונאלי שקיים במערב רק אצל מוזיקאי הג'ז, הנוקטים שיטה דומה.
איני טוען שהאדם המערבי פשוט לא משתמש ב"תודעה ההיקפית". כבני-אדם אנחנו עושים בה שימוש כל הזמן, וכל אמן, כל פועל וכל ספורטאי מפתח את כוחותיה בדרכו. אלא שהיא לא זוכה להכרה אקדמית או פילוסופית. איננו ממצים ולו חלקיק מאפשרויותיה, ולעיתים נדירות, אם בכלל, עולה בדעתנו שאחד משימושיה החשובים ביותר מכוון ל"ידיעת המציאות", שאנחנו מנסים להשיג באמצעות החישובים המגושמים של התיאולוגיה, המטאפיזיקה והלוגיקה.