יהדות צ'כיה ומוֹרביה נכחדה כמעט כולה בשואה, וכמעט כל המעטים ששרדו התפזרו אחרי המלחמה על פני העולם. לנרצחים לא נותרו לא קבר ולא מצבה. משהו ממורשתם נותר בספרות הרבנית, בתשמישי קדושה, בחפצי אמנות, במבנים שנשתמרו, ביצירות ספרות ובארכיונים. ומה יודעים הישראלים על השבט הקטן של יהדות צ'כיה ומורביה? כמעט לא כלום. קפקא והגולם, במקרה הטוב. רות בונדי, העיתונאית, הסופרת והמתרגמת הגדולה, מציגה את ההיסטוריה של יהודי צ'כיה בדרך מיוחדת – שילוב של עדות אישית, זיכרונות, מחקר ארכיוני וקטעי ספרות – ומזווית מיוחדת, המעמידה במרכז נושאים שנחשבים בדרך-כלל שוליים: 'ירושה משפחתית', על תולדות השמות של יהודי מרכז אירופה; 'סעודות אלוהיות', על היחס בין אמונה לאוכל אצל יהודי צ'כיה; 'בינינו ובין עצמנו', על שפת הדיבור של יהודי צ'כיה; ו'שורשים נודדים', על הדמיון והשוני בין צ'כים ליהודים, בין צ'כיה לישראל ועל יהודי צ'כיה בישראל. מכל אלה עולה תמונה עשירה, מלאת חיים וצובטת לב, החורגת הרחק אל מעבר להגדרתם הצרה של הנושאים. הספר מלווה באיוריו של יז'י סליבה, מגדולי המאיירים הצ'כים.
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות
קודם כל מה שאין במחקר הזה: אין זה מילון אטימולוגי, לא נכללים בו כל השמות שנשאו היהודים בצ'כיה ובמורביה, ואין הוא סוקר בצורה כרונולוגית את התפתחותם. דילגתי על גירושים, שריפות, מלחמות, ופורענויות רבות אחרות, על סכסוכים פנימיים והלשנות, וגם על לא מעט שמות של שליטים, מלומדים ורבנים, סופרים ואמנים. אין בי שום יומרה לשלמות. רציתי להתחקות אחר תולדות השמות היהודיים קודם כל בשביל עצמי, והדרך הטבעית ביותר הייתה לכתוב עליהם ספר.[i]
שזרתי את המארג משלושה סלילים: מקור השמות, הרקע ההיסטורי של תקופתם, וביוגרפיות קצרות של אנשים שנשאו שם זה או אחר. לא בחרתי אותם לפי ייחוסם וחשיבותם, רק ניסיתי לתמצת באמצעותם את היחסים הסבוכים בין היהדות לנצרות, בין השתייכות ללאום הגרמני, הצ'כי או היהודי, בין סוגים שונים של הדבקות ביהדות והרצון להשתחרר ממנה.
* * *
לתורת שמות האדם אמנם שם מלומד, אנתרופונומאסטיקה, אך היא בהחלט אינה מדע מדויק. מסקנות הגיוניות עלולות להוביל למבוי סתום, תרגומים מילוליים לעיתים מטעים, לא תמיד אפשר לסמוך על מילונים אטימולוגיים. כל מחקר בנושא זה הוא אישי, לרבות המחקר שלי: מי שהולך בעקבות שמות יהודיים מגשש במידה רבה באפלה - ואולי דווקא משום כך משך אותי הנושא: בשטח זה לא קיימת סמכות מדעית שאין עליה עוררין.
במדינות נורמליות, עד כמה שהן עדיין קיימות, נושא אדם (דהיינו גבר) אותו שם מלידתו עד מותו. אבל היהודים אינם עם נורמלי, ורק חלק זעום מהם, המפוזרים כיום על פני תבל כולה, זכו לשאת כל ימי חייהם אותו שם משפחה ואותו שם פרטי, מבלי לשנות לפחות את הדרך שבה מבטאים או כותבים אותם.
בכל פעם שאני צופה בתוכניות טלוויזיה על ירידי עתיקות, המשודרות בבי-בי-סי, מתעוררת בי קנאה במשתתפים המביאים להערכת מומחים מיני ירושות מסבתא-רבתא או מאבותיהם מן המאות הקודמות, מפני שאצלם מחבר קו ישר בין הדורות. יהודים מעטים מאוד בימינו הם בעלי חפצים שנשמרו במשפחה במשך מאות שנים, מפני שלעיתים כה קרובות נמלטו יהודים כדי להציל את חייהם והשאירו את רכושם מאחור. לעיתים כה קרובות היה עליהם להתאים את עצמם לפרק חיים חדש - גם על-ידי שינוי השם.
תולדות שמותיהם של היהודים בצ'כיה ומורביה, כמו תולדות נושאיהם, נעו בין שני קטבים מנוגדים: בין הרצון לדבוק בעבר לבין השאיפה להשתחרר ממנו, בין הכוונה לשמור על ייחודו של הקיום היהודי לדורות לבין הנטייה להתרחק ממנו, בין המשאלה לשמר את מורשת האבות לעולמים לבין הכיסופים להיפטר ממנה מהר ככל האפשר. שמות היהודים, כמו חיי בעליהם, נמצאים בזרימה מתמדת. השם אמור למלוך לעולמים, אבל סתם שם הוא זמני.
השם ברא את האדם מאדמה, חומר בלתי יציב למדי, והביא אל אדם את חיות השדה ועוף השמים, לראות אילו שמות יעניק להם. "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה". ואם היה חשוב לבורא שכל בעל-חיים יישא שם, שמות בני-האדם היו בעיניו חשובים על אחת כמה וכמה. על מצבות היהודים נכתב תהי נשמתו צרורה בצרור החיים - וצרור החיים פירושו זיכרון, ולזיכרון דרוש שם.
הצער והכאב על מות ששת המיליונים אינם רק על אובדן החיים, אלא גם על מחיקת החיים ללא שם וללא מצבה אחריהם. לכן אתר ההנצחה של קורבנות השואה נקרא 'יד ושם', ולכן נאספים בו כבר שנים שמות המתים. ארבעה מיליונים כבר יצאו מחשכת האלמוניות, נשארו אחריהם לפחות שֵם, תאריך לידה, לפעמים גם תאריך המוות, תצלום. נותרו עוד שני מיליונים שאין עדות לקיומם, חסרה הוכחה שהיו אי-פעם בחיים.
יהודי צ'כיה ומורביה לפחות לא הלכו אל מותם בעילום שם: נשמרו הרשימות השמיות של כל הנשלחים בטרנספורטים לגטאות ולמחנות בדרכם להשמדה. קריאת השמות ביום השואה אינה דבר פורמלי, זוהי כעין תפילה לזכר המתים, גם של אלה שלא יודעים להתפלל. אם ביקום לא אובד שום אטום, אולי יישמר בו גם הד השם.
וזו הייתה גם אחת הסיבות להחלטתי לחקור את תולדות השמות של יהודי צ'כיה ומורביה, להרכיב ממאות אבנים קטנות פסיפס של אלף שנות קיומם. השמות היהודיים ריתקו אותי מאז ומעולם: עקבתי אחריהם בין כוכבי הקולנוע, הנוכלים הבינלאומיים, זוכי פרס נובל. חקרתי את שינויי השם אצל הישראלים אחרי קום המדינה, את שמות יהודי הפְּרוֹטֶקטוֹראט של בוהמיה ומורביה כפי שהם מופיעים ברשימות הטרנספורטים - ומשם הובילה דרך ישרה לניסיון להרכיב מן השמות תמונת חיים שנמחקו. בשרשרת חיים שנקרעה החל עיסוקי בעבר, דווקא משום שכבר לא היה את מי לשאול ולא נותר מי שיוכל לספר.
לא היה בכוונתי להוכיח איזושהי תזה קבועה מראש, נתתי לקריאה ולמסמכים להוביל אותי, אבל אין ספק שהזדהותי עם הגורל היהודי משתקפת גם בחקר תולדות השמות היהודיים. המאבק הבלתי פוסק על עצם הקיום לימד את היהודים להחזיק מעמד, לחפש מחדש דרכי קיום, לא להרים ידיים. ומה שחשוב לא פחות: תנאי החיים והמסורת לימדו אותם שלא לקבל דוֹגמוֹת בצורה עיוורת, אלא להקשות קושיות, להביע ספקות, למצוא הסבר אישי, אף כי דווקא אינדיווידואליות זו הביאה לעוינות ולמאבקים פנימיים רבים. נכון, גם בין היהודים תמיד נמצאו חסידים שוטים של איזה משיח שקר, אם היה זה שבתאי צבי או יוסיף סטלין. וגם כיום, ובעיקר בישראל, יש חסידים ומעריצים כנועים של איזה רב מחולל ניסים, שפסיקתו קודש, אבל הספקנים עדיין לא פסו מן העולם.
זו בשבילי הירושה המשפחתית הגדולה מכולן: לא לתת לאף אחד לחשוב במקומי, להכתיב לי השקפות. אין כמו תחושת החירות לשגות על-פי דרכי.