פרק מתוך הספר

© כל הזכויות שמורות

מבוא - דמוקרטיה ומרחב ציבורי

טליה מרגלית

ספר זה מציג כמה מבטים על הקשר בין דמוקרטיה ומרחב כפי שהוא בא לידי ביטוי בהפגנות, בשיבושים מרחביים, בדמיונות מרחביים, במרחב הקהילתי, במרחב העירוני, במרחב הפרטי ובמרחב הווירטואלי. הכותבות והכותבים בוחנים מבחר מהלכים שמבטאים — ביחד ולחוד — כיצד נטועה הדמוקרטיה בלב האנשים ובמרחב ואיך מקיימים אותה ונאבקים עליה אל מול המחנק הגובר כאן ובמקומות אחרים.

זכות הביטוי של האזרחים מתממשת בדמוקרטיה הליברלית קודם כול ביום הבחירות עצמו, שבו אנחנו מצביעים ומצביעות כדי שנבחרינו ייצגו את עמדותינו ויפעלו בשמנו ולמען צרכינו במוסדות השלטון. חירות אישית, חירות קבוצתית וזכות הביטוי החופשי מעוגנות בדמוקרטיה הליברלית גם באמצעות עקרון הפרדת הרשויות, שכנגד האיומים עליו יצאו רבים בישראל למחות. ישנן שיטות דמוקרטיות נוספות שמרחיבות את זכות ההשתתפות: הדמוקרטיה הישירה מעניקה לכל אזרח ואזרחית קול בהכרעות המדיניות באמצעות משאלי עם, אך אלה מתקיימים לרוב רק סביב שאלות מוגדרות "גדולות"; הדמוקרטיה הדיונית, לעומת זאת, מציעה מהות המשכית של דיון ציבורי חופשי ומתמיד סביב סוגיות שבלב האינטרס המשותף. על פי גישה זו, על הדיון להתקיים בספֵרה הציבורית בתנאים של שוויון ופתיחות, וכך להוות את הבסיס — או לספק את הלגיטימציה — להכרעות בנושאים משותפים שמתקבלות במוסדות השלטון.

בכל השיטות הדמוקרטיות האלה המרחב הציבורי הדמוקרטי מובן בשני אופנים: כזירה מופשטת וכאתר פיזי הפתוחים להנכחה, למפגש ולדיון. בשני המקרים, אין מדובר בפתיחות מוחלטת; ישנם סייגים ומכשולים רבים שמבדילים בין קולות, בין היכולות של אנשים וקבוצות להשמיע את קולם בציבור וכן בין היכולות או הרצונות להקשיב ולהכיל אחרים. להלן אציג בקצרה כמה תזות מובילות בדיון על המרחב הציבורי.

המרחב הדיוני

בספרה המצב האנושי טוענת חנה ארנדט (2014) כי הפוליטי הוא ההגשמה של החופש המולד של יחידים וקבוצות לייצר את המציאות שלהם באמצעות אינטראקציה ביניהם במרחבים המשותפים. בפילוסופיה הדיאלוגית שלו הגדיר יורגן הברמאס את המרחב הציבורי כזירה אזרחית בלתי־רשמית המתקיימת בנפרד מאיגודים פרטיים וממוסדות פוליטיים, שבה מתאפשרים דיון ציבורי שוויוני על סוגיות חברתיות, גישור בין תפיסות שונות והשגת קונצנזוס. גיבוש קונצנזוס, לגישתו, הכרחי להבטחת הקיום החברתי, וכדי להגיע אליו, על המשתתפים בדיון להכיר בשוויון ביניהם ולקיים שיח שהינו חופשי מיחסי כוח ושליטה (Habermas, 1971, 1984, 1996). מנגד, טוען מישל פוקו כי מדובר בספֵרה אוטופית או דמיונית, משום שבפועל לא קיים מרחב נטול כוח או א־פוליטי; השיח לעולם אינו פתוח או מייצג את כולן ואת כולם, ולכן תקשורת אנושית היא קודם כול ביטוי של יחסי כוח בחברה (Ashenden & Owen, 1999). למעשה, כל מרחב של שיח משותף משקף כיצד החברה בוחרת ומארגנת את מה שנחשב כרציונלי וכנכון ושולטת בו באמצעות קידום של קולות מסוימים ושל אמירות מסוימות בדיון או דחיקתם ממנו (Foucault, 1980, 2002).

בעשורים האחרונים התרחקו הוגים עוד יותר מן האופטימיות ומהאמונה בקונצנזוס ותיארו עולם "פוסט־פוליטי" שבו דינמיקת השוק הניאו־ליברלית צמצמה עוד יותר את המרחב הפוליטי הפתוח לדיונים ביקורתיים על נושאים שבמהות הקיום החברתי (Allmendinger & Haughton, 2012). שנטל מוף מציגה אל מול המציאות הזאת דרך לשיקום ולקיום משותף. מוף טוענת כי קונפליקטים הינם חיוניים לדמוקרטיה בריאה וכי מאבקים הם חלק מתהליך בלתי־נמנע של שינוי ומשא ומתן (Mouffe, 2000, 2013). לכן, במקום להסתיר קונפליקטים ולשאוף לקונצנזוס, היא טוענת, יש לשאוף לאגוניזם, דהיינו, ליצירת מרחב שבו קבוצות ויחידים, גם כאשר יש ביניהם מאבק, רואים את עצמם כשייכים לאותה זירה פוליטית ומוצאים דרך להכיר בלגיטימיות זה של זה ואלה של אלה (Mouffe, 2005).

מרחב האגוניזם נועד אפוא להצפת קונפליקטים תוך מתן קול וביטוי לקבוצות מתחרות, במטרה לצמצם יחסים אנטגוניסטיים בחברה (Mouffe, 2000, 2013). ז'אק רנסייר, הוגה מוביל נוסף, טוען כי בעידן הנוכחי קולות מסוימים נדחקים ממרחב הדיון ואף אינם נחשבים קול, אלא רעש או נהמה. לגישתו, דמוקרטיות ליברליות פיתחו מנגנונים להגנה על הסדר הקונצנזואלי שלהן באמצעות ביטול של קולות לא־הגמוניים. במצב זה, פוליטיקה אינה מתקיימת בתוך ״הפוליס״ — שהוא, לשיטתו, הסדר החברתי המקובל — על מוסדותיו ועל התהליכים הכלולים בו אשר שולטים בארגון ובייצוג של קהילות וגם באופן הלא־שוויוני שבו מחולקים ומוצדקים תפקידים חברתיים (Ranciטre, 2001, 2006).

לדברי רנסייר, מול סדר זה מתקיימים רק ״רגעים פוליטיים״ קצרים, שמתרחשים כאשר אנשים וקבוצות מצליחים לשבש את הגיונו באמצעות הנכחת עצמם, קולותיהם וטענותיהם במרחב המשותף (Ranciטre, 2001, 2006). חשוב גם לציין כי לפי רנסייר הרגעים הפוליטיים אינם בהכרח האירועים הרועשים וההמוניים, אלא דווקא אלה שבהם אנשים מצליחים להגדיר מרחב מתאים להופעה של עצמם, שבו הם שואפים לא רק לשנות את מעמדם בהיררכיה החברתית, אלא גם להתנגד לסיווגים החברתיים ה"נורמליים" שמדירים אותם (Rancière, 2010).

ייצור המרחב

האם האגוניזם אפשרי היום במרחב הישראלי האולטרה־קונפליקטואלי? האם המחאות הגדולות של העידן הנוכחי אכן פורעות את הסדר הקיים או מנסות לשבש אותו? אילו קולות מוכללים בהן ואילו קולות נחשבים רעש או נהמה? התשובות לשאלות אלו קשות משום שגם בקרב המוחים יימצאו תשובות שונות ואף מנוגדות. לכן, ולא רק בגלל "המצב", הדרך ארוכה עד לתיקון ולהכלה שוויונית של כל הקבוצות והקולות במרחב המשותף שלנו כאן. עם זאת, למרחב הפיזי היה ונותר תפקיד מרכזי, שבולט עוד יותר לנוכח האפשרויות שגלומות היום במרחב הווירטואלי.

תפקיד זה זוהה על ידי חוקרים רבים בהתייחסם להפגנות, אבל גם לחיי היומיום. דמות משמעותית בגישה זו הוא אנרי לפבר, שכמו פוקו, גיבש את תורתו בזמן הפגנות הסטודנטים בפריז בשנות ה–60, ושבשונה ממנו, הציע גישה אופטימית, יש אומרים אוטופית, לפרקטיקה פרוגרסיבית שמחברת בין מרחב הדיון והמרחב הפיזי. לפבר התמקד בעיר בתור המרחב הממשי שבו רובנו חיים ופועלים ושבו אנחנו גם מוחים ומתנגדים — מול העירייה או הממשלה (Lefebvre, 1968; Blockland et al., 2014). הוא תפס את החברה כישות מפוצלת ולא־מאורגנת המורכבת משלל קבוצות בעלות צרכים ומטרות שונים (Lefebvre, 1991; Harvey, 2013) וקרא תיגר על ההגמוניה של המדינה ועל מוסדותיה, וגם על שלטון ההון והנדל"ן. הוא דרש זכויות אוניברסליות לכל תושבי העיר ומשתמשיה: זכות לשימוש במרחב הפיזי ולניכוס שלו, זכות להשתתפות בעיצובו וגם זכות לשוני — הזכות של כל האינדיבידואלים, הקהילות והקבוצות לקבל הכרה בצרכים שלהם ושזו תיושם במרחב (Blockland et al., 2015; Mitchell, 2003; Pierce et al., 2016). הזכות לעיר שמורה לכל קבוצה וסובייקט: הזכות לסביבה נקייה ומוגנת, לשימוש במרכזים חברתיים ובמרחבים עירוניים כתושבים, כמשתמשים וכפעילים; והזכות ליצור מרחבים אלו לכל מטרה — מגורים, משחק, תרבות, ייצוג ומחאה (Jabareen, 2014; Purcell, 2003).

לכך הוסיף דיוויד הארווי כי הזכות לעיר היא הזכות לשנות את עצמנו "על ידי שינוי העיר" (Harvey, 2008, 23), והיא מושגת דרך אקטיביזם ופעולה פוליטית במרחב הציבורי. מוסטפא דיקץ' הוסיף כי הזכות לשוני היא גם הזכות להתנגדות ולהכללה של כל נקודות המבט ולהעדפה אישית או קבוצתית במרחב הפיזי והדיוני המשותף (Dikeח, 2001). בהמשך לרנסייר, הוא ואחרים אף טענו כי השימוש במרחב הפיזי הוא תנאי מהותי לקיומה של פוליטיקה מעצם היותו הבסיס שעל גביו אנשים מאתגרים את הסדר הקיים (Dikeç, 2005), ואף מדמיינים ומייצרים סדר חדש (Castoriadis, 1987; Kaika & Lazaros, 2014). אם כן מצד אחד, אנטגוניזם וקונפליקטים תמיד באים לידי ביטוי במרחב ודרך המרחב (Lefebvre, 1991); מצד אחר, מרחבים נהפכים לפוליטיים כשהם מאפשרים לעצב ולהעמיד התנגדות שמטרתה לשנות את מה שנחשב נכון ומקובל. בו בזמן, אנשים מייצרים למרחבי ההתנגדות מובן ושימוש חדשים (Swyngedouw, 2007).

ואולם, ייצור המרחב, לפי לפבר, אינו מתרחש רק ברגעים פוליטיים מובחנים בתוך מרחבים ציבוריים גדולים שתכליתם מחאה. לגישתו, בכל רגע אנשים מַבנים (construct) את המרחב כאשר הם פועלים בו — יוצרים ערכים ומקנים משמעויות לחלקיו הרבים והשונים — וכך גם משפיעים על האופן שבו עוד אנשים פועלים במרחב ומבינים אותו וממשיכים את התהליך. ייצור המרחב הוא בעצם ייצור של מרחבים רבים, ובכל קנה מידה הוא פוליטי, ניגודי, וקונפליקטואלי; הוא חלק מהותי מהתהוותה של חברה ותואם את אופייה ואת רוח הזמן. בפרקסיס הזה, דהיינו בחיים החברתיים עצמם, ישנו הפוטנציאל לשנות את העיר ואת החברה ולהמציאם מחדש.

המאמרים בספר מפנים זרקור למגוון מרחבים וקבוצות הפועלות במרחב ולמגוון קני המידה של ייצור המרחב.

שתי כותבות התמקדו במרחב המחאה המרכזי: טלי חתוקה בחנה במאמרה הכוריאוגרפיה של המחאהאת אופני הניכוס של המרחב הפיזי וטענה כי הכוריאוגרפיה של המחאה במרחב היא מסר אידיאולוגי, אמצעי ללכידות חברתית, דרך לעורר תשומת לב, משאב אסתטי וגם כלי בייצור סדר חדש; אפרת בלומנפלד ליברטל, במאמרה ממחאה למלחמה למחאה, קושרת בין ניכוס המרחב הפיזי וייצוג וירטואלי, סוקרת את התפתחות המחאות החברתיות בישראל ואת התפקיד החשוב שממלאת הנוכחות הפיזית במרחבים הציבוריים בגיבוש התנגדות קולקטיבית ובהשפעה על דעת הקהל. היא גם טוענת כי עדיין אין תחליף למרחב הפיזי בעיצוב מחאות, אך סינרגיה בין ניכוס המרחב הפיזי והמרחב הווירטואלי היא הכרחית היום כדי להבטיח אפקטיביות של מחאה.

כותבות נוספות בחנו מוקדי מחאה משניים. נגה קידר תיארה במאמרה יש סדק בכל מה שקיים, העוסק במחאה במרחבים של "בין לבין", כיצד נהפכה חורשה בפרדס חנה למרחב מחאה וכיצד מחאה מקומית זו הושפעה מהמחאה נגד ההפיכה המשטרית שבצומת הקרוב לחורשה. קידר טוענת כי כל מרחב מחאה מציע אפשרות שונה לפעולה מקומית משותפת וכי ההבדל בין הפעולות טמון באפשרות לייצר אינטראקציות יומיומיות ולקדם חיים משותפים. שלי כהן התמקדה במחאות של אדריכלים. במאמרה אדריכלות ומחאה: מהתנגדויות אלטרנטיביות להתעוררות פוליטית בקרב זרם מרכזי באדריכלות היא בוחנת ארבעה רגעים נדירים של התנגדות מקרב אנשי ונשות מקצוע למדיניות מפלה ולתפיסות הממסד התכנוני ומעלה את השאלה אם הם ביטאו שוליים פוליטיים או זרם מקצועי מרכזי. היא טוענת שרגעים אלה, והתגובות התקיפות שהם עוררו, יצרו ציוני דרך בשיח האדריכלי הישראלי.

כותבות אחרות עסקו במאמריהן במגוון מרחבים פיזיים. מאיסה תותרי קושרת במאמרה האתנוקרטיה המרחבית בישראל בין הפרדה מרחבית ואפליה תכנונית מתמשכת ובין הדה־לגיטימציה של הקול הפלסטיני והדרתו מהשיח הציבורי בישראל. עם זאת, היא מצביעה על המרחבים המשותפים שיצרו יחד שיתופי פעולה וגופים מעורבים לאורך השנים כדוגמה למרחב ציבורי דמוקרטי אשר מאפשר קריאה לשלום ולסיום הכיבוש ושמאתגר את השיח האתנוקרטי השגור. במאמרה היפר–דמוקרטי וחסר סובלנות: המרחב הציבורי באזור של מגוון חברתי עמוק התמקדה הדס צור בגינת לוינסקי שבשכונת נווה שאנן — מרחב ציבורי מגוון שמשקף את הקשיים הנוכחיים והעתידיים של הדמוקרטיה ושבניגוד להנחה המקובלת כי המפגש עם ״האחר״ מלמד סובלנות וקבלה, שוררים בין הקבוצות השונות שהוא מאכלס פחד, מתח ועימות. חוי ליבנה, שזיהתה מגוון רחב ומפתיע של תופעות כאלו במרחב התל אביבי, טוענת במאמרה תופעות לא־מוסדרות בעיר כי מרחבים אלו חשובים מאין כמותם לדמוקרטיה ולתחושת החופש בעיר, אך נמצאים בסכנה עם הצטופפות העיר.

במאמר מחיקה והיעדר כביטוי אנטי–מונומנטלי של חשיבה פשיסטית בישראל טוענים אמנון בר אור וגבי בונויט כי הבסיס הרגשי והאידיאולוגי של הפיתוח המרחבי בישראל הוא של מחיקה ובנייה, הריסה והקמה, אך מימושו עלול ליצור טראומה בלתי־הפיכה. במאמרה כיסי התנגדות: מרחבי סף בבניין התל אביבי המשותףמציגה ענת גולדמן טענה כי יחסי הכוחות של הגורמים המעורבים בתהליך עיצוב ועדכון דמותה הפיזית של העיר הם ביטוי לדמוקרטיזציה של המרחב. במאמר העיר כמרחב מטפל מציגות ליהי עין גדי דוידוביץ, רונית דוידוביץ מרטון ונעם רן מהלך של תכנון חברתי בעיר אופקים לאחר שבעה באוקטובר, שבו הן מציגות תוכנית של עיר כמרחב מרפא בהתבסס על סט כלים מהשדה הטיפולי.

מאמרים אחרים מציעים תפיסה חלופית או מרחב עתידי: במאמר שיבוש בשירות האידאולוגיהטוענת טליה לוי רוזנבוים כי התגובה שלנו לשיבוש המרחב מבטאת תפיסה בנוגע לפעולה שהשתבשה, שכן מרגע שהמרחב כבר אינו מובן מאליו, על האדם להחליט אם הוא משנה את מסלולו או נוקט יוזמה ומשפיע עליו חזרה. במאמר לדמיין מרחבים דמוקרטיים טוענות דקלה יזהר ודפנה מתוק כי רעיון המרחב הדמוקרטי התרחב ממקום פיזי קבוע להתהוות מרחבית משתנה. במתח שבינו ובין הפעולה והעשייה ניתן לזהות את התהוותו של המרחב הדמוקרטי אל מול היומיום החברתי, הרוטינות והפעולות האישיות. לקינוח מציעה טולה עמיר במאמרה מנהרות זולוטוב סיפור דמיוני על אפשרות לשימוש במרחב התת–קרקעי.