פרק ראשון

1.
"כוס אמ-אמק!!!"
יעקב נבהל, אך ליבו של הנהג לא היה נתון לו. בעודו יורה את קללותיו, לחץ בכוח על דוושת הגז של הפייסטה הכתומה שקירטעה במאמץ רב במעלה הדרך לירושלים. המגבים הצליחו אך בקושי להסיט את הגשם, והשמשה שבה והתערפלה. הנהג היכה בהגה, מקווה שבכוח המהלומות תואיל המכונית להזדרז. "אני מקווה שאתה לא ממהר במיוחד," רטן.

"אני... בעצם אני..." התחיל יעקב לומר, אך עד מהרה חזר בו, חושש להכביד על הנהג הנדיב שאסף אותו למכוניתו. "לא, לא," אמר, "זה בסדר, אני לא ממהר בכלל," ושב להפנות את מבטו החוצה. לאחר גניחות ואנחות הצליח גוש הפח הכתום-חלוד להגיע לישורת שאחרי שואבה, והתחיל להידרדר במורד. יעקב השקיף אל התהום שענני חלב מילאו אותה, גולשים אל הכביש, ונדמה היה לו שעוד רגע יישאו העננים את המכונית מעלה-מעלה, והיא תשייט לה מרצונה החופשי באין קרקע של ממש מתחת לגלגליה, והנה הם, יעקב והנהג העצבני שחיוך מרוח לו כעת מאוזן לאוזן, מרחפים מעל עין-חמד, נוסקים מעל לקסטל, ועוד מעט נוחתים בירושלים.

אתה שוב נסחף, נזף יעקב בעצמו, והביט קדימה אל השמשה הנחשפת ומתערפלת חליפות. שוב אתה עף לך בעננים שלך. "אני לא אומר אל תקרא ספרים," היה אביו אומר לו שוב ושוב, "להפך, חשוב לקרוא ספרים. אבל למה סיפורים? תקרא גיאוגרפיה תקרא חשבון - זה עוזר בחיים. סיפורים זה רק מפריע. ואם אתה ממשיך לחלום אותם גם ביום, אם אתה עף לך על העננים כשפה למטה צריכים אותך, אז אנחנו עמוק בבוץ."

יעקב נעץ את עיניו בכביש, אך ענני החלב וחזיון הרחיפה שוב איימו לסמא את רוחו. במאמץ רב דחק את המראות אל מחוץ לעיניו, מנסה לשוב אל קרקע המציאות הרטובה, החלקלקה. זה כבר לא משנה, שלח את ידו אל צווארו וּוידא שכפתור חולצתו העליון פרוף, את הבחינה הפסדתי. ואחר-כך - אף אחד לא יודע מה יהיה. עכשיו הם יוכלו לשלוח אותי לאן שירצו, רחוק או קרוב, אפילו לאכול אבק בנגב או למקום עוד יותר גרוע, ואמא תהיה עוד יותר חולה. יעקב השתיק את הרהוריו שקולה הנרגן של אמו עלה שוב ושוב מתוכם, יונק את החיוּת מגופו ומותיר את המועקה במקומה הקבוע בבטנו. מסכן מיקו, מה יהיה איתו? איך הוא יגמור את הקורס? הוא בחיים לא יעבור את הבחינה. בטח אם לא אשב איתו כל הלילה.

2.
לפני קצת יותר משעה, באמצע השיעור על טופס 630 - טופס הידוע יותר בשמו "טופס תלונה" - באו לקרוא לו.

כמה נפלא, חשב יעקב כאשר שמע לראשונה על טופס 630, כמה עוצמה יש בדפים האלה. הנה, בעזרת פיסת נייר מצליח צבא ההגנה לישראל לשמור על הסדר הטוב. לכאורה נייר פשוט וזול, אך כמה כוח הוא מקנה למי שממלא בו את השורות הריקות, וכמה צער וכאב יש בו למי ששמו ודרגתו ומספרו האישי מופיעים בראשו. הטופס כבר לא היה סתם טופס בעיניו, כי אם משפט צבאי המתנהל כהלכה, שכל מהלכיו משתלבים אלה באלה כבהצגת תיאטרון עשויה היטב, וכבר דגדגו אצבעותיו של יעקב בתשוקה להניח את ידו על טופס 630 שכזה, לאחוז בעט ולמלא באותיות את החללים שמעל הקווים, ולהיווכח, הלכה למעשה, שהנייר אכן קורם עור, גידים, מדים, כומתה ועמידת דום, וחייל ניצב למולו כנאשם שכל אשמתו זועקת מפניו עד שיוכח אחרת. היו רגעים שיעקב עצמו היה מוכן להיות נאשם כזה, ולא היה לו אכפת במה יאשימו אותו, ובלבד שיראה במו עיניו כיצד מתמלא לו הטופס, וכיצד תובע ושופט נאספים על-מנת לשפוט אותו ולהניע את טחנות הצדק הצבאיות.

יעקב כמובן חלם שוב, חלום צבאי אמנם, שהרי יעקב מעולם לא עמד למשפט צבאי, ואם הכל ילך כשורה, כמו שהיה עד עתה, לעולם גם לא יעמוד.

בטירונות היה יעקב חניך מצטיין, ובסיומה אף זכה לדרגת טר"ש. כעת, בסוף השבוע, עמד לסיים בהצטיינות גם את הקורס לפקידים צבאיים כלליים, ומפקדיו ניבאו לו קריירה מפוארת כפקיד צבאי, שכן היטיב למלא את הטפסים שאת משמעותם וייעודם למד בקורס, ואף עשה זאת בכתב יד נאה, כמו שעשה בוועדת קישוט בבית-הספר וברשימות שהכין בסניף הדואר של שכונת בקעה.

אלא שבאותו בוקר חורפי וגשום התעוררה בעיה כלשהי, אשר בגללה עמד עדיין בדום זקור, למרות שמפקדו העביר אותו זה כבר לעמידת נוח. יעקב לא ידע מה הבעיה, אך דמיונו לבוש המדים כבר סבר שאולי עבר עבירה על פקודות מטכ"ל, והנה-הנה הוא עומד לעלות על 630.

יעקב, שבדרך-כלל היה מהלך כמי שאינו יודע מה יעשה בידיו הארוכות וכיצד יישאו אותם קביים גבוהים הקרויים רגליו את גופו הארוך, עמד כעת מתוח, וכל אורכו אומר חיילוּת. ואילו סגן נפתלי, גוץ שהכריס ופיתח לו אחוריים אדירים מחמת ישיבה ממושכת על כס הפיקוד של הקורס לפקידים צבאיים, נע מאחורי שולחנו באי נוחות, כיושב על כדור של בצק שהולך ותופח תחתיו.

שעה ארוכה כחכח סגן נפתלי בגרונו, פשפש במסמכים שהיו מונחים לפניו ומשמש בהם, ניסה להישיר מבטו אל עיניו של יעקב, קם ממקומו והביט מבעד לחלון אל הגשם המציף את חלקת הדשא הקרוחה שמחוץ ללשכתו, עד שלבסוף, משמיצה את כל ביטויי אי הנוחות, זמזם האינטרקום.

"אמרתי לך לא להפריע לי," רעם סגן נפתלי על פקידתו, מודה לה בסתר ליבו על שגאלה אותו ממחשכי הצד האנושי של תפקידו.

"מצטערת. התקשרה הפקידה של קש"ל פצ"ן. איצ'לה לא נותן מנוחה. דורש חייל."

כאילו לרגע הזה חיכה נפתלי. גופו הקטן צמח פתאום לגובה ואף התרחב לא מעט, מצמצם את היחס שבין נפח אחוריו לנפח חזהו. כריזמה החלה בוהקת ממצחו, והוא אמר בשקט אך בתקיפות, כאילו היה אלוף-משנה או לפחות סרן, "תגידי לפקידה של קש"ל פצ"ן, שגם אם יתקשר הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו, ושר הביטחון יבוא הנה למשרד, וראש הממשלה יזמן אותי אליו - סא"ל איצ'לה לא מקבל חייל. נקודה."

סגן נפתלי השתתק לרגע, ואז אמר בקול רך, "לא, אני אגיד לה את זה בעצמי. מה היא אשמה? תגידי לה שאתקשר אליה אחר-כך."

"חשבתי ככה." קולה של הפקידה נשמע מרוצה והתנתק.

אט-אט חזר סגן נפתלי לממדיו הטבעיים, אל פכירת אצבעותיו והתפתלות כתפיו, עד שלבסוף, בטרם תתפוגג לגמרי דמות המפקד הכריזמטי, פלט, "עזרא צלצל."

3.
יעקב נחרד. בטח אבא קילל את עזרא ביידיש המחורבנת שלו, ועזרא ישר, בלי חוכמות, התקשר לסא"ל מוטי שדיבר עם סגן נפתלי, ועכשיו מסלקים אותו מהקורס, והוא לא יהיה קל"ב יותר, יזרקו אותו לאחד המקומות הנוראים שעליהם סיפר לו עזרא, ואמא תעשה את המוות לכולם.

"אתה צריך לנסוע הביתה," אמר סגן נפתלי. זהו. בזה תם הקורס, ובזה תמה הקריירה הצבאית המפוארת שציפתה לו בצבא ההגנה לישראל.

"אבל, המפקד," ניסה יעקב להציל את חייו, "יש רק עוד שלושה ימים עד סוף הקורס, ואני..."

סגן נפתלי הביט בחייל העומד לפניו, בבְּרֶקס הזה שעזרא, המילואימניק של בסיס ההדרכה לפקידים, בלבל לו את המוח בעניינו, ולרגע אחד ארוך לא ידע את נפשו. הוא סקר את הטר"ש המגולח למשעי, שנעליו היו חלומו של כל רס"ר, שמדי הא' שלו היו נוקשים מעמילן עד כדי סכנה ושקפלי מכנסיו המגוהצים היו חדים כתערו של אהרן הספר הצבאי, ואט-אט השיב לעצמו את עשתונותיו.

"חייל!" רגז סגן נפתלי בהקלה. נוח היה לו לזעוף על חייליו מאשר לבשר להם בשורות בלתי צבאיות. "אתה נוסע הביתה. נקודה." "כן, המפקד," השיב יעקב כילד נזוף. סגן נפתלי אימץ את כל שרירי הרוך שהיו בו.

"אתה מבין, זילברשטיין," אמר בקול חנוק, "אמא שלך חולה. חולה מאוד. אתה חייב לנסוע הביתה."

צחוק של הקלה נפלט מפיו של יעקב, וכעת נשם לרווחה. "חייל!" הקשה סגן נפתלי את קולו.

"לא, המפקד," נבעת יעקב מעצמו ומאימת מפקדו, "אתה מבין, אמא שלי מאוד קשורה אלי, וכשהיא מתגעגעת היא נעשית חולה, ואבא שלי הולך לעזרא שיתקשר לצבא, המפקד." משלא זכה למענה, המשיך יעקב לנסות את מזלו. "אולי אני אגמור קודם את הקורס, ואחר-כך, בשישבת אולי, אני אסע הביתה?"

סגן נפתלי הביט ביעקב בחשד. עשרים ראיונות הוא עורך מדי ערב, ובתשעה-עשר מהם מבקשים ממנו חייליו לצאת הביתה כי סבתם מתה בשלישית, והנה עומד מולו הברקס הזה, ולא זו בלבד שאין הוא צוהל לקראת יציאה הביתה שלא מן המניין, הוא עוד מציע הצעות משלו, וכמעט מתחצף אליו, וכל זאת על-מנת לסיים את הקורס.

"עזרא התקשר," אמר סגן נפתלי קצרות, "הוא אמר שזה רציני."

האינטרקום זמזם.

"כן, יפית."

"התקשרו מיד-לבנים, בקשר לחדר הזיכרון של צביקה."

כל גופו של נפתלי, ובעקבותיו גם זה של יעקב, התקשח. בקושי חודשיים חלפו מאז נהרג צביקה בלבנון, וכבר היה למיתוס בבית-הספר לפקידים. מותו יישר את גבם של המפקדים בבית-הספר, ואפילו יעקב חש אי נעימות על שעליו להיות קל"ב. "תגידי להם שהיום גומרים לסייד שם," התעשת סגן נפתלי, "ומחר הם יכולים לבוא ונארגן הכל."

האנדרטה וחדר הזיכרון לצביקה, המדריך והפקיד הצבאי היחיד בתולדות בית-הספר שנפל בקרב, נראו כעת לסגן נפתלי כדבר של מה בכך לעומת הקושי שלו לדבר עם החניך העלוב שעמד לפניו.

"סע הביתה, חייל," פקד, "אם הכל בסדר, תחזור בערב, מחר, מתי שתוכל."

"אולי..."

"סע הביתה, חייל, 'חת שתיים שלוש, זוז!"

4.
נהג הפייסטה לחץ בכל כוחו על דוושת הדלק, אונס את המכונית לעלות את הקסטל בהילוך שלישי. "סוחב כמו בובה, מה?!" זעק.

יעקב לא ידע מה לומר. נדמה היה לו שהמכונית לא זו בלבד שאינה מתקדמת, אלא אף מחליקה לאחור על המים שכיסו את הכביש.

"לעזאזל," שוב הלם הנהג הנדיב על ההגה, ובידו השנייה הסיט את ידית ההילוכים, "לפחות בשני תסחבי." המכונית התקדמה אמנם, אך מהירותה לא עלתה על זו של הליכה מהירה.

"אתה לא צוחק, מה?" אמר הנהג בחשד.

"צוחק?" נדהם יעקב, "אני לא מבין במכוניות," שיקר בהתנצלות.

"אה." נרגע הנהג, "אתמול קניתי אותה. ברביעי היא תעלה לך את הקסטל, הוא נשבע לי, המוכר, ועוד רגע אני צריך להוריד לראשון."

"אבא שלי אומר," ניסה יעקב להרגיע את מיטיבו, "שעם אוטו צריך הרבה מזל והרבה כסף."

"אתה לא צוחק, מה?"

"לא," אמר יעקב, וגיחוך של מבוכה נפלט מפיו, שהרי מה יש כאן לצחוק. "אני לא מבין במכוניות," שיקר שוב. דבר ראשון צריך לבדוק את הקומפרסיה, זכר את דבריו של נתן, השכן המכונאי שלהם. הנהג הביט ביעקב, ויעקב ניסה בכל כוחו להעלות על שפתיו חיוך מפייס, אך הנהג לא התפייס כלל.

"כוס אמ-אמ-אמ-אמממק," עצר הנהג את המכונית בשולי הכביש מייד כשהגיעו אל פסגת הקסטל. "רד." יעקב בהה בנהג וחיפש בעיניו רמז לבדיחה שלא הבין. כל הנדיבות, החן והחסד שייחס יעקב לנהג נעלמו כלא היו. עיניו בלטו מחוריהן בחמת זעם.

"רד, אני אומר לך," צעק, "צא החוצה, בשביל שתצחק לי בפרצוף עצרתי לך, יא חתיכת חרא?!" ידו של יעקב חיפשה בהיסוס את ידית הדלת. לא צחקתי, רצה לומר, לא רק כדי לא לרדת, אלא גם משום שחש שהוא מואשם שלא כדין, ואולם מהבעת פניו של הנהג הבין שמוטב שלא יאמר מילה נוספת. הוא יצא, וברגע שנסגרה הדלת פרצה המכונית קדימה, והחלה שועטת בירידה.

5.
"תגיד, ברקס," שאל סגן נפתלי לאחר שיעקב הצדיע לו ופנה לצאת, "העזרא הזה, מהו שלך?"

יעקב עמד נבוך. "עזרא," גמגם, "הוא... עבדתי אצלו בסניף הדואר."

"לא קרוב שלך?"

"לא."

"וסא"ל מוטי?"

"המפקד?"

"סא"ל מוטי, מפקד הענף, הוא גם לא קרוב שלך?"

"לא, המפקד."

"הבנתי."

יעקב חיכה שסגן נפתלי ישחרר אותו.

"אוקיי," אמר סגן נפתלי במרץ, מחזיר לעצמו סוף-סוף את שרביט הפיקוד, "בפעם הבאה שאמא שלך חולה, או מתגעגעת אליך, או רוצה לתת לך נשיקה, שתעשה את זה דרך קצין העיר, ואם לא נוח לה, אז דרך הרמטכ"ל, ברור?"

"כן המפקד?" יעקב לא הבין דבר.

"חופשי!"

כאשר הגיע יעקב לפנייה למוצא היה כבר רטוב לגמרי וגופו רעד מקור. כומתתו דמתה לפטרייה שהתהפכה על ראשה, על בגדיו נראו כתמי עמילן, הקמט החד שבמכנסיו התמוסס וקהה, ומן הסוודר הצבאי, אשר במצוות אמו מעולם לא נפרד ממנו, זרמו נחלי מים. רק נעליו עדיין הבריקו, והטיפות הכבדות שפגעו בהן החליקו וגלשו אל הכביש.

מה את חושבת לך, חבטו אגרופים של תיסכול בתוך קרביו, איך אוכל להיות קל"ב אם לא אגמור את הקורס? מה את רוצה ממני? רק בשבילך אני עושה את כל זה. כולם מבינים את זה. למה את לא מבינה?

ובאמת כולם הבינו זאת. אפילו הרב-סרן בבסיס המיון.

"אז מה, חייל," ניסה הרב-סרן המבוגר, כמעט קשיש, להישמע חביב בעודו נוטל את תיקו האישי של יעקב לידיו, "איך צה"ל שלנו מוצא חן בעיניך?" יעקב לא ידע מה עליו לומר.

"זה נכון?" הראה הרב-סרן את התיק לאשה לבושה אזרחית שישבה לצידו. האשה נענעה בראשה בחיוב.

"בדקנו פעמיים," אמרה.

"אז מה, חייל," שאל הרב-סרן במבטא צרפתי מעושה, "מה תרצה לעשות בשביל מדינה?" האשה ציחקקה.

"אני צריך להיות פקיד, המפקד."

הרב-סרן הציץ ביעקב בגיחוך משועשע.

"פקיד, חייל? למה לא מפקד, חייל? למה לא רמטכ"ל?" יעקב שתק.

"לפי מה שכתוב אצלנו, חייל," אמר הרב-סרן בנימה של סודיות, "תוכל להיות כל מה שתרצה. כל מה שתרצה, חייל!"

יעקב רצה לומר שהכל כבר מסודר, כי עזרא הרי דיבר עם סא"ל מוטי ועם סגן נפתלי, אלא שהרב-סרן תקף שוב.

"אף פעם לא רצית להיות טייס? או לפחות," הנמיך הרב-סרן את קולו תוך שהוא מקיש באצבעו על התיק שלפניו, "איש מחשבים?"

"אני צריך להיות פקיד, המפקד," חזר יעקב ודיקלם, אינו שומע את חריקת השער הרחב שפתח לפניו הרב-סרן.

"אני לא מבין את זה," פנה אל האשה. האשה נטלה את התיק והחלה מעיינת במסמכים הרבים שהיו בתוכו. "אה," אמרה לבסוף, "הנה."

הרב-סרן הביט במסמך, המהם ומלמל משהו באכזבה, החזיר את כל המסמכים אל התיק והתכונן לרשום את מסקנתו. "בסדר, בן יחיד, שואה וכל זה, אבל אתה, חייל," הסתקרן הרב-סרן, "מה אתה רוצה?"

לשאלה הזאת לא היה יעקב מוכן. שוב ושוב חזר עזרא ושינן לו את אשר יאמר בכל פעם שיצטרך לעמוד בפני קצינים כמו הרב-סרן הזה.

"אני צריך להיות פקיד," חזר יעקב על דבריו כמי שכפאו שד. "כן, אבל..." התעקש הרב-סרן ומייד ויתר, "כן, כנראה שאתה באמת צריך להיות פקיד," אמר ביובש.

כעת, בגשם השוטף, לראשונה מאז התגייס, עוררה בו הנימה שבה דיבר אליו אותו רב-סרן תחושה של אי נעימות. תחילה הרי היה חביב, אחר-כך נדמה היה ליעקב שעוד מעט יקום ממקומו ליד השולחן ויחבק אותו, ואחר-כך? ומה זאת אומרת "אתה יכול להיות כל מה שתרצה," מה יש כאן לרצות? אני רוצה להיות פקיד, אמר יעקב לעצמו, אך המילים לא נשמעו לו נכונות. אני צריך להיות פקיד. זהו.

פרק שני
1.
צביקה, איפה אתה, צווחה שירי בלי קול, מתהפכת שוב ושוב על מיטת הברזל הצבאית החורקת שלה בחדרה הקטן בבסיס במטולה. טיול קטן, זה הכל, הדהדו באוזניה מילותיו האחרונות של צביקה לפני שניתק. טיול קטן באמצע הלילה? כבר מתחיל להיות קר. ואיך בדיוק אתה יוצא לטיול הקטן הזה? עם קסדה? בחגור? ומה יש לך בחגור? תחבושת אישית? מחסנית עם שלושה סוגי משאפים? אני יודעת שזה לא יפה, שזה אולי היה מתאים לאמא שלך לעשות דבר כזה, אבל אני שואלת את כל מי שבא מאצלכם, "תגיד, איך צביקה מסתובב שם?"

"מה זאת אומרת איך?" הם שואלים, ואני בודקת שהם לא מנסים לעבוד עלי. עם קסדה? אני שואלת. כולנו מסתובבים שם עם קסדה, הם עונים. עם חגור? כולנו מסתובבים שם עם חגור. ונשק? כן, אני יודעת שכולכם מסתובבים שם עם נשק, אבל צביקה, צביקה מסתובב שם עם נשק? אלא איך, הם מושכים בכתפם, אם מישהו מעז להסתובב בחוץ בלי נשק הוא יכול לחטוף לפחות שבעה בפנים. לא, אני מתעקשת, אתה ראית את צביקה עם נשק? מה יש לו? אם-16? עוזי? קלצ'ניקוב? ואז מתחילים הגמגומים. אני לא יודע, לא שמתי לב...

הלכתי לנשקייה. אני מנסה לשאול את הנַשק על מה החתימו אותך, והוא מנסה לבדוק מה הסיכויים שלו אצלי אם אתה ואני ניפרד, "נגמור" כמו שהוא קורא לזה. בסוף אני מציעה לו שלא אבקש בדיקה של מצ"ח על כל העסקים הקטנים שהוא עושה כאן, אלה שכל העולם יודע עליהם, והוא מגלה לי שכאן לא החתימו אותך על כלום. מה אתה חושב, שזה סיפק אותי? יום אחד תפסתי את ראזי, המ"פ של צד"ל במרג' עיון, והתחננתי שיבדוק אם שם חתמת על נשק.

הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. למה שיחתום אצלנו? אנחנו בקושי יש לנו נשק בשביל עצמנו, למה שניתן לו? חסר לכם נשק פה במטולה או בכל הנשקיות שבישראל? לא חשוב, רק תגיד לי אם הוא חתם אצלכם. לא, הוא חזר אלי למחרת, כמו שאמרתי לך, אצלנו הוא לא חתם על כלום. זה לא שאני חושדת בך, אני רק מפחדת שהכריחו אותך לחתום ולא נעים לך לספר לי. אני שונאת את עצמי כשאני שמה לב שאני חושבת ככה. כמו יאכנע אני נשמעת. אבל איך אנחנו יכולים לשמור זה על זה כשאתה שם ואני כאן? אני רוצה להקיא בכל פעם שאני משחזרת את הקול שלו מפתה אותך לבוא הנה: "אנשים כמוך אנחנו צריכים, צביקה, אנשים שלא ששים אלי קרב, אנשים שלא יודעים מה זה אצבע קלה על ההדק, אנשים כמוך, צביקה, אנשים חושבים... אותך אני צריך כאן, שתהיה מצפן למצפון שלי."

אני רואה אותך נועץ בו את העיניים הזוהרות שלך, אני רואה אותך מקשיב לו, כמעט נספג בתוך המילים שלו, כמו אז בטרמפ הארור הזה שלקחנו איתו, ואתה הקשבת לתיאוריית הדרוויניזם הפרנואידי שלו וחייכת... איך יכולת להאמין לו? הוא הרי גם באמצע דיזנגוף מסתובב עם אקדח. הוא אחראי לדברים הכי איומים שקורים כאן, זאת אומרת שם, זאת אומרת איפה שאתם מסתובבים לכם בטיולים הקטנים שלכם בלילות... אז איך אתה יכול להאמין לו? אני בעצמי לא מבינה איך איש חכם כמוך יכול להיות לפעמים כזה אידיוט.

2.
בפנים נפוחות ושטופות דם דהר עלי חסן עלי במורד האפל של הגבעה. רגליו, על אף שהיו חבולות מן הבעיטות שספג, ידעו היטב היכן השיח הקוצני הבא, היכן האבן הבאה, היכן ממתינה המהמורה הבאה, ואף-על-פי שלעיתים נראתה צלליתו מועדת, דבר לא עצר בעדו עד שהגיע למרגלות הגבעה. וכעת, בטרם יטפס אל הגבעה הגבוהה שלפניו, הגבעה שמתחת לסלע שבפסגתה החביא את הקלצ'ניקוב שלו, עצר לרגע לשאוף אוויר.

זה מהקפטן שתפס אותי, שינן לעצמו כיצד יסביר את החבלות שבגופו, הקפטן של המוח'אבראת. לא, תיקן את עצמו, לא להגיד מוח'אבראת. רק קפטן. לא רק הקפטן, כל היהודים שם באו לדפוק לי מכות. כן, היהודים תפסו אותי ושאלו שאלות, תמיד הם עושים את זה, לא רק לי. תשאל בכל בית בכפר. בכל הכפרים. ככה הם, תופסים ושואלים שאלות. איפה האירגון יושב? איזה כלי נשק יש לנו? כמה כלי נשק? כלי רכב? מכשירי קשר? מאיפה יש לנו קטיושות? שאלות יפות היו לו לקפטן איפתח. ידע בדיוק מה לשאול. בדיוק כמו קפטן פאוזי מהמוח'אבראת של הסורים. ואני? אני לא אמרתי כלום. לא עזרו כל המכות שלהם, לא אמרתי מילה. אפילו שן שברו לי...

אז למה נתנו לך ללכת?

כי אני לא ידעתי כלום. מה אני בסך הכל עושה, רועה את העיזים, בודק שלא גנבו לנו זיתים, מה יעשו איתי? הקפטן שלהם יודע הכל על האירגון. לא, את זה לא כדאי להגיד...

בטח אמרת לו משהו.

לא אמרתי.

אמרו עליך שהחלפת דולרים בצור, מאיפה לך דולרים?

אחותי מאמריקה שלחה.

נבדוק את זה.

תבדקו.

ג'אסוס אתה, מרגל...

זה בדיוק מה שקפטן איפתח צרח עלי: מרגל של סוריה, של אמל, של החיזבאללה, של המדוכאים עלי אדמות, של החזית... רשימה ארוכה הייתה לו. מה ג'אסוס מי ג'אסוס? מה אמל? מי זה חיזבאללה? יותר מדי סרטים בטלוויזיה ראיתם. את זה רק חשבתי, לא אמרתי. הספיקו לי המכות הרגילות. גם אני בהתחלה חשבתי מוח'אבראת מי יודע מה זה, איזה סודות יש להם שאף אחד לא יודע. אבל בסך הכל שואלים שאלות. אם אני יודע אני אומר, אם אני לא יודע איך אני יכול להגיד? סוכן כפול, אמר החייל של הקפטן, לפחות סוכן כפול אם לא משולש... איך כפול? איך משולש? בן-אדם אחד יכול להיות כפול? אם לא המכות הייתי מת מצחוק. אני אפילו חצי מרגל לא יכול להיות. זה מה שתגיד אם יתפוס אותך הקפטן של המוח'אבראת של הסורים, של אמל, של החיזבאללה, או של כל מי שאללה ישלח לקחת אותך. ככה זה היה וככה תגיד. רועה עיזים, מה הוא כבר יכול לדעת?

נשימתו החלה חוזרת אליו, ומשהייתה מסכת האירועים סדורה במוחו, פסע אל המעיין שנבע בין הסלעים שלמרגלות הגבעה ושטף את פניו. רק זה חסר עכשיו, שפַתְחִיָה תיבהל מהפרצוף שלי ותפיל. עדיף לנסוע ישר לצור. בעוד כמה ימים, כשתרד הנפיחות, כשיגלידו הפצעים, אחזור. אולי בינתיים היא כבר תלד ולא תשים לב לפרצוף שלי.

הוא טיפס על הגבעה, אולם כאשר הגיע למחצית הדרך לפסגה, החלה מחלחלת לתוכו תחושה של אי נוחות. הוא הביט סביבו, אך אורם הבהיר של הכוכבים לא גילה לו דבר. העמק מתחתיו והגבעות מסביבו נראו כפי שהיו בליל אמש, בבוקר שלפני יומיים או לפני שבוע. דבר לא השתנה. בימים רגילים הוא מסתובב כאן לאור היום עם העדר של אחיו, בימים אחרים הוא בא לבדוק את עצי הזית שלו. ובלילות? בלילות זה סיפור אחר. יש לילות שהוא ישן, אבל יש לילות שהוא בא לצפות על תנועותיהם של היהודים, או על תנועותיהם של הבוגדים, ולפעמים הוא מחפה על מארבים של החוליה, ולפעמים, אחת לחודש ליתר דיוק, הוא נופל בידי מארב של המוח'אבראת של קפטן איפתח. אין אבן שהוא לא מכיר ואין עשב שלא יזהה, מתי נרמס ועל-ידי מי. מישהו עבר כאן. לא מזמן. הוא כרע על ברכיו ובחן את הקרקע. זוג עקבות של נעליים של הצבא היהודי, וזוג אחר של נעלי פלאדיום. המוח'אבראת הולכים עם פלאדיום. רק לפני שעה כל החיילים של המוח'אבראת השתתפו בטקס המכות החודשי. כולם חוץ מהשייח' אבו א-ד'קן הצולע שלהם, שפעם ישנו ופעם איננו, והוא בטח כמו השייח'ים שלנו, שלפני כל יציאה לקרב מברכים שאללה יצליח את מעשינו ויברך את הכדורים במחסנית ואת המטענים שבתרמילים. אז מי זה מסתובב כאן?

3.
לארס פטרסן נאנח. בכל פעם שהוא משמיע את שירה של סוֹלוֶג הוא נאנח. עם מיקרופון פתוח הוא נאנח, שכל חבריו לגדוד ישמעו. כן, הוא יודע שכולם מעדיפים שישמיע שוב ושוב את שירן הקופצני של הבובי סוקס "בואו לנענע ברוק'נ'רול", שזכה במקום הראשון באירוויזיון והעלה את נורווגיה על מפת הפופ העולמי, אך הערב, כבכל ערב, עת הפעיל את תחנת השידור הקטנה כאן, במרפאה הקטנה ליד עמדת משקיפי האו"ם באיבל א-סאקי שבה הוא משמש חובש ושַדר, צבטו בליבו הגעגועים לסולווג הפרטית שלו, ואת עצמו ראה כמין פֶּר גינְט מודרני הנוסע לקצה העולם לחפש את עצמו, לבנות את עצמו כחייל בצבא השלום, או, כפי שאמר לה, לסיגריד (זהו שמה של סולווג הפרטית שלו), לתרום את תרומתו הקטנה כדי שהעולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו. סיגריד לא הבינה מדוע צריך להיות חייל כדי לשמור על השלום, אבל סברה שהמשכורת שלארס שולח לה מתקבלת על הדעת, וקיוותה שאחרי שישכין שלום בלבנון, יישלח לארס למקום שלשם תוכל גם היא להצטרף אליו, וכך תוכל גם היא לטעום קצת ממראות העולם הגדול. לו ראתה את המרפאה הזעירה שבה הוא מחלק לחבריו אספירינים אחרי לילות שתייה, לו ראתה את מיטתו שעל הקיר שלידה הדביק את תמונתה, ובכלל, לו ידעה כיצד נראים חייו בצומת הדרכים הזה שבין הישראלים והסורים העושים כאן כבתוך שלהם, וביניהם לבין כל התנועות והחזיתות והאירגונים הלבנוניים שמנסים גם הם לעשות משהו שיישמע וייראה בכל העולם - הייתה משכנעת אותו שעדיף להיות מובטל בנורווגיה מאשר משכין שלום במזרח התיכון.

"אנחנו," כתב לה לא פעם, "יושבים באמצע, בין כולם. אף אחד לא שונא אותנו, אבל אף אחד גם לא אוהב אותנו. וגרוע מזה, לאף אחד לא ממש אכפת אם נהיה או לא נהיה כאן. הייתי שמח יותר להיות במקום שבו הנוכחות שלי באמת תורמת משהו, אבל אי אפשר לעשות יותר, והמפקדים שלנו מנחמים אותנו שלולא נוכחותנו היה המצב הרבה יותר גרוע, ואם רק מישהו אחד נמנע מלבצע הרג כלשהו בגלל שאנחנו כאן, כבר עשינו את שלנו. אנחנו הקונדום האזורי, הוא אומר, המפקד שלנו. אבל אם לומר את האמת," הוסיף וכתב, "אני לא מאמין שמישהו נמנע בגללנו ממשהו, ובתור קונדום אנחנו מחוררים כמו מסננת."

שירה של סולווג הסתיים. לארס נאנח בפעם האחרונה, נפרד ממאזיניו המעטים שעוד נותרו ערים וסגר את המיקרופון. הוא יצא אל מחוץ לצריף המרפאה-תחנת-שידור, נשען על הקיר, שומע עדיין באוזני רוחו את הדי הצלילים האחרונים של שירה של סולווג, מקווה שזהו גם שירה של סיגריד אליו, מנסה למצוא עוד מילים שיוכל לשלוח לה, לספר לה, בלי להדאיג אותה יותר מדי, בלי לגלות לה יותר מדי את פחדיו. מה יכתוב לה? שהשקט המוחלט הזה, בלילה הבהיר הזה - שאצלם בבית, בעיירה, השקט שלאחר ליל שלג, הוא כל-כך שלֵו, כל-כך רגוע - כאן הוא כל-כך מתוח? שבתוך שבריר שנייה הוא עלול להתפוצץ? מטעני חבלה, יריות והפגזות יתחילו לעוף מכל עבר, וטנקים ומשוריינים יתחילו לנוע מכאן לשם, והם, חיילי הגדוד הנורווגי, אם לא יזוזו הצידה, עלולים להיירות או להירמס מתחת לשרשראות ולגלגלים בלי שאיש יטרח אף להתנצל על כך. כל רכב שעובר כאן בלילה הוא הבטחה חגיגית לצרות. לפני שעתיים עבר כאן רכב, כתב לה בעיני רוחו, מכונית מרצדס חבוטה ובה שני ישראלים. לא, הם לא הגיעו בטעות. הם הביאו ציוד לעמדה של הלבנונים שהם בעד ישראל. ככה הוא אמר, הקצין הישראלי. אם הקצין והחייל שהיה איתו ברכב יחזרו בלי שיקרה משהו, תאמיני לי, כולנו כאן נישן כמו תינוקות.

לארס פטרסן נשען על הקיר, מתבונן בכוכבים, מחפש את כוכב הצפון, את כוכב הבית, וקיווה שבלילה הזה, כמו שקיווה בכל הלילות, יהיו צלילי שירה של סולווג הצלילים היחידים שיהדהדו באוזניו ובכל דרום לבנון, ואולי, התפלל, שמץ מהם יגיע גם אל ליבה של סיגריד.

4.
עלי חסן עלי אל-בדרי התיישב על אבן, וניסה לדלות משני זוגות העקבות ומכל הדיבורים ששמע במרג' עיון רמז כלשהו למארב, לפעולה או למבצע שמתרחשים ממש ברגעים אלה. אחד עם פלאדיום כמו של המוח'אבראת, ואחד חייל, עם נעליים של הצבא. אם הייתי יודע את השפה של היהודים הייתי יכול להבין יותר, חשב. הוא הקשיב לשקט. צרצר, איוושת שיחים ברוח הקלה, קול פכפוך המים במעיין למטה. אלה הקולות הרגילים שהוא מכיר. אבל היה עוד משהו. בת-בתה של בת קול שכמעט לא נשמעה, אך הוא ידע שהיא שם, מהדהדת בצידה השני של הגבעה. הוא אימץ את אוזניו, אך חוץ מהנוכחות העמומה שחש לא זיהה דבר. הוא ניסה לרחרח, אך נחיריו היו סתומים עדיין מן הדם הקרוש. הפחד מילא את גופו. הוא, שידע כל מה שמתרחש מאחורי כל שיח ומתחת לכל סלע, פתאום לא ידע שום דבר ולא הבין שום דבר. הייתה רק התחושה הזאת שמאיצה את רגליך ומשתקת אותן בו בזמן.

לאחר רגע התנער. אי אפשר לשבת פה כל הלילה. הוא ידע שעליו לקום, לטפס אל הסלע שבראש הגבעה, לקחת את הקלצ'ניקוב שהחביא בתוך הנקיק ולהמשיך לכפר, לצור, או אפילו לביירות. אבל מה קורה שם מהצד השני של הגבעה? שיישאר כאן הקלצ'ניקוב. אני אבוא מחר עם העיזים לקחת אותו. לא. אי אפשר מחר. אם אבוא מחר, זה אומר שאני צריך לחזור הביתה, ופתחיה תראה אותי ככה. רק זה חסר, שתפיל את חסן עלי חסן... כן, זה יהיה בן, הבטיח לעצמו בגאווה. ואחרי שייוולד: רק עיזים, זיתים וירקות. מוח'אבראת, מארבים - זה לא. מה אני אגיד לו, לחסן? את השן הזאת שבר קפטן איפתח, האצבע הזאת עפה ממטען? לא. לא רוצה להיות שהיד. ודי, מספיק כבר עם המכות. כמה אפשר? יהיה לנו אוכל, לא צריך יותר את הדולרים שלהם. אבל אם הקלצ'ניקוב יישאר כאן מה אני אגיד? שמכרתי אותו ליהודים? ואם יבואו אנשים מה אני אעשה בלי הנשק? אי אפשר. צריך לקחת אותו.

עלי קם והמשיך לטפס על הגבעה. לראשונה זה שלוש שנים, מאז הוטל לשדה הקרב המטורף הזה של יהודים, בוגדים, סורים, אמל וכל החוליות והאירגונים שהסתובבו בדרום לבנון, חש עלי חסן עלי אל-בדרי פחד. הוא תפס פתאום שמאז שהתחתן, ויותר מכך מאז שהתברר שפתחיה בהיריון, הזעם על הסורים ועל היהודים ועל כל מי שרומס את העפר הכבוש של הכפר שלו פינה את מקומו לפחד. פתאום חש שבמשחק הזה, שמעולם לא ביקש להשתתף בו, יש לו מה להפסיד.

חלאס, גמרנו לשחק, עודד את עצמו והגביר את קצב הטיפוס תוך שהוא מכין לעצמו את תסריט האירועים לחודש הבא, כאשר יצטרך לומר לאבו רשיד, ראש החוליה שלו, שכעת, משנולד לו בן, הוא רוצה לצאת מהעסק. מה יגיד? שהוא מפחד? ואם הקפטן יתפוס אותו? מה יגיד לו? גמרתי את המאבק? אפילו להכות לא יטרחו, לבוגדים הם ייתנו אותו. לאלה שקוראים לעצמם צבא הדרום. ג'אסוס, יגיד להם קפטן איפתח, והם ישימו אותו באל-ח'יאם, ואלה לא עושים חשבון לאף אחד, אצלם עינויים זה עינויים, וגם להכניס כדור בראש אין להם בעיה...

ואז, בעודו תועה בין פחדיו, קפא לפתע עלי על מקומו.

5.
בלילה הזה שקט בחדר של מלכה. נשימה קלה. כמעט דממה. בקושי רחש, כשל נחש שעובר בין הסדינים. וגם חלומות מטרידים אין כאן בחדר של מלכה. רק שקט ושלווה.

6.
מכיווּן ראש הגבעה שמע לפתע עלי חסן עלי קול. כמה קולות ליתר דיוק. הקול הראשון נשמע כהתנשפות מלווה בחריקות, קולו של אדם נחנק. הקול השני נשמע כגרגור הנובע ממעמקי האדמה שהלך והפך לקול משב רוח עז, והשתנה לקול יבבה של חתול שדרכו על זנבו. ואז, לשנייה אחת, שררה דממה, שנייה של שקט, שעוד לפני שתמה כבר ראה עלי לנגד עיניו צבא שלם, בטח של היהודים, שעומד להסתער על משהו או על מישהו, ואולי היו אלה חברי החוליה שלו שמכינים מארב ליהודים או לבוגדים או ש... השנייה חלפה, ושוב התחדשו קולות הנשימה החורקנית, וכעבור רגע התחדש גם הגרגור ובעקבותיו משב הרוח ויבבת החתול. עלי הקשיב לקולות, מנסה לפרק את הפסקול למרכיביו ולהדביק לו תמונה. תחילה חשב על זוג בעלי חיים העסוקים בהזדווגות, אבל אז הבחין שלנשימה החורקנית נלווה קול קרקוש מתכתי. אולי אלה קולות של מכשיר קשר? אולי מכשיר אחר, משהו כמו מגלה מוקשים? או אולי סרט של מקלע? בהחלטה נחושה, בלי להשמיע רחש, עשה עלי חסן עלי את המרחק עד לראש הגבעה על גבם של גלי הקולות הבלתי מזוהים. הוא התגנב אל הסלע ושלח את ידו אל הנקיק, אל המקום שבו, מאז שתפסו אותו המוח'אבראת לראשונה לפני כשנה, הוא מחביא את רובה הסער הרוסי שקיבל כשהצטרף לאירגון. נשימתו נעצרה. הקלצ'ניקוב לא היה שם. הוא העמיק לחפש, אך עד מהרה הגיעה ידו אל דופן הניקבה, מיששה את אבן הסלע, את העפר שלידה, בדקה מימין, פשפשה משמאל. הקלצ'ניקוב לא היה שם.

הם מחכים לך, צפרו כל צופרי האזעקה במוחו. לך, ברח! קרא אליו הגיונו, רד בדרך שבאת בה, עשה את העיקוף הכי גדול שאתה יכול, וחזור הביתה, סע לביירות, לאחיך בפריז או אפילו לאחותך בניו-יורק, רק עוף מכאן. אבל הקלצ' שלי, מחה עלי, אני חייב למצוא אותו. זה מסוכן, גייס ההיגיון את הפחד. אולי בכל זאת אוכל לקחת אותו? אם לא ראו אותי ולא שמעו אותי עד עכשיו, למה שישמעו אותי דווקא עכשיו? אל תהיה אהבל, איבד ההיגיון את סבלנותו, אם הקלצ' לא נמצא במקומו, כנראה שמישהו הוציא אותו משם, ואם מישהו הוציא אותו משם, כנראה שהוא לקח אותו או שהוא מחזיק אותו דרוך ומוכן לירות. לירות בך, אם אתה שואל אותי. אבל אני לא אוכל לישון בשקט אם לא אהיה בטוח שבאמת לקחו אותו, מחה עלי בפני הגיונו. יכול להיות שתהיה בטוח, גיחך ההיגיון בשאט נפש. ואז באמת תישן בשקט, לעולמי עולמים. עלי חסן עלי חסם את פי הגיונו, המתין לאותה שנייה של דממה, ואז, כאשר שוב התחדש מחזור הקולות - הוציא את ראשו.

7.
אנשים עצבניים, חשב בולוס כששמע את דריכת הקלצ'ניקוב. איזה רעיון אידיוטי לשים מילואימניק משוגע בש"ג. "זה אני, בולוס," קרא.

יוריק, המילואימניק, הוריד את הרובה וכיוון פנס מסנוור אל פניו הקמוטות משהו של בולוס. "מה אתה מסתובב כאן?" שאל, "אין לך מה לעשות? אין לך בית? אין לך משפחה?"

בולוס צחק. "כאן הבית שלי. אתה המשפחה שלי."

"איש מסכן," אמר יוריק וגירד בתלתליו שזמן רב לא נחפפו ולא נסרקו.

בולוס גיחך.

"מצחיק, מה?" נהם אליו יוריק.

בולוס לא ענה. יוריק הרים את הפנס הגדול שבידו וניסה לפצח את החשיכה שמסביב לעמדה, והמשיך להאיר אל מגדלי השמירה האחרים.

"חיילי דמה. ישנים כולם," אמר, "חושבים שאם מישהו יתקוף זה יהיה מהש"ג."

"בחייך," ניסה בולוס להכניס בו קצת פרופורציות, "מי יתקוף? יש מחסומים שלנו בכל פינה, אף אחד לא יכול לעבור."

"שמענו," גיחך יוריק, "סגירה הרמטית."

"תגיד," אמר בולוס, "ראית אולי את המרצדס הלבנה?"

יוריק האיר את פניו של בולוס, בוחן אותו שמא הוא מנסה להתלוצץ. פניו של בולוס היו רציניות. מי זה הבולוס הזה, תהה יוריק. הוא לא נראה כמו צד"לניק, אצלו הכל חפיף מדי. סתם עובד כאן, מתקן מכוניות, חשמלאי לעת מצוא, מין מאכער כזה. סוכן. זהו, סוכן. בטח יפתח משלם לו את המשכורת. יפתח ורק אללה יודע מי עוד. איך איצ'לה עוד לא נטפל אליו, גם את זה רק אללה מבין.

"המחסומים שלכם לא אמרו לך כלום?" שאל יוריק.

בולוס לא ענה.

"אתה לא רוצה להגיד לי שמרצדס לבנה מסתובבת בלבנון ואתם לא יודעים על זה?" בולוס שוב לא ענה, ויוריק חש שאולי באמת הגזים. "איצ'לה לקח אותה," אמר לבסוף.

"לאן?" נבהל בולוס.

יוריק משך בכתפיו.

"הרדיאטור שלה דפוק לגמרי," אמר בולוס בחרדה, "בדיוק ג'בריל הבן שלי חזר מביירות עם רדיאטור חדש. תשמע, תשלח מישהו שייקח אותו מאיפה שהוא נמצא, למה במרצדס הוא לא יחזור."

"שלא יחזור."

"אני לא צוחק," התחיל בולוס.

"גם אני לא," קטע אותו יוריק, "אם זה היה מישהו אחר, אולי הייתי מדבר עם מישהו, אבל בשביל איצ'לה? אני ש"ג, ראש נצנץ, לא מדבר עם אף אחד."

"תגיד למלכה."

"זין."

בולוס שתק. יש בדיחות שאסור לצחוק מהן. "תזכור שאמרתי לך," אמר ופנה ללכת. "שכחתי כבר," קרא יוריק אחריו, "מה אמרת?" וצחק בקול גדול.

8.
בראש הגבעה, מאחורי הסלע, ראה עלי חסן עלי שתי דמויות. האחת יושבת, נאבקת על כל נשימה כאילו היא מנהלת דו-קרב במצולות ים, תוך שהיא מחטטת בחגור שעליה. לידה היה מונח הקלצ'ניקוב שלו. הדמות השנייה הייתה שרועה על גבה בתנוחה של רוגע ומנוחה, ידיה מתחת לראשה, פניה המזוקנות פונות אל השמים המכוכבים, ומאפה ומפיה בוקעים קולות נחירה עזים.

ברגע הראשון רצה עלי להסתער לעבר הקלצ'ניקוב שלו. הוא היה בטוח שיוכל לתפוס אותו לפני שהחייל הנחנק יצליח לזוז. השאלה הייתה מה יעשה באותו רגע אבו א-ד'קן, המזוקן, ששכב שם. מה הם בכלל עושים כאן? מדי פעם שמע עלי חסן עלי שמועות על דמויות שמסתובבות בשטח באמצע הלילה. לפעמים קרו בלילות דברים משונים שאיש לא יכול היה להסבירם. לפעמים... לא ייתכן, חשב עלי חסן עלי, האיש הזקן הזה והחייל העלוב הזה? איפה בכלל הנשק שלו? הם? לא יכול להיות. לעיתים היו מתרחשים פיצוצים באזור. בית היה נהרס. סככה מלאה ציוד, שאיש לא ידע מהו, הייתה נשרפת. מכונית הייתה עולה בסערה השמימה. ואחר-כך דממה. ואחר-כך אין שום עקבות. ואחר-כך אין שום תגובה, שום שאלה. תאונת עבודה, היו האנשים מושכים בכתפיהם, מברכים את המנוח התורן בדרכו האחרונה, ותוהים מי ימלא את החלל שהשאיר. לא אלה, דחה עלי חסן עלי את האפשרות. ובכל זאת, מי הם השניים האלה? מה הם עושים כאן? מה יש בתרמילים הריקים האלה?

לבסוף מצא החייל את מה שחיפש. הוא שלף דבר-מה מן החגור, הצמיד אותו לפיו וינק ממנו בקדחתנות. עד מהרה שככו החריקות של נשימת החייל והוא החל נושם נשימות עמוקות שהלכו ושקטו. הקלצ'ניקוב. קח את הקלצ'ניקוב וברח, אמר אותו קול בתוכו שאך לפני רגעים אחדים הורה לו להרים את רגליו ולברוח. החיפזון מהשטן, הטיח עלי חסן עלי בהגיונו, שווייה-שווייה. ובכל זאת קם על רגליו, וצעד בהשקט ובבטחה לעבר הקלצ'ניקוב.

צביקה הרים את עיניו, ומשראה את עלי, הושטו ידיו באינסטינקט שלא ידע שיש לו לעבר הרובה, ואחזו בו בחוזקה.

עלי נעצר. הוא עמד מול צביקה בלא תזוזה. צביקה הביט חליפות בעלי וברובה, עד שלבסוף התעשת: הוא החזיק ברובה בשתי ידיו והושיט אותו לעלי.

עיניו של עלי התרוצצו מצביקה לרובה ומהם לעבר האיש המזוקן ששכב שם ונחר. עיניו של צביקה לא זזו מפניו של עלי. עלי החזיר לו מבט. מה לעזאזל הוא זומם? תבע מהגיונו, אבל לא היה לו שמץ של מושג. אתה יכול לדלג מעל שניהם ולרוץ מכאן, הם לא נראים כאילו הם מסוגלים לרוץ אחריך. אתה יכול לחטוף את הקלצ'ניקוב מתוך הידיים המושטות, ובמקרה הכי גרוע תמות בניסיון שלך להשיג אותו. אז בכל זאת חסן עלי חסן יהיה יתומו של השהיד עלי חסן עלי... לבסוף, ללא כל דחיפוּת, כמעט בעצלתיים, ניגש עלי אל צביקה היושב על הקרקע, והושיט אליו את ידיו. צביקה הרים מעט את ידיו שלו כדי שייקל על עלי לקחת את הקלצ'ניקוב. עלי הביט בפניו של צביקה, והיה מוכן להישבע שראה אותו מחייך. עלי לא יכול היה לדעת שהיה העד היחידי והאחרון לחיוך שחייך צביקה לשירי, חיוך שנועד להרגיעה. "את השתגעת? שאני אחזיק בנשק? ועוד נשק שלא שייך לי? שאני אהרוג מישהו?" עלי, כמובן, לא שמע את המילים שלא נאמרו, וסבר שלפניו חייל מטורף, או שמישהו מכוון בזה הרגע רובה לראשו. אולי יש לו אקדח והוא פשוט יירה בי, לקח בחשבון את כל האפשרויות. הוא אחז בקלצ'ניקוב, העביר את הנצרה לירי אוטומטי, דרך את הרובה וכיוון אותו לעבר צביקה.

צביקה הביט בעיניו של עלי וחייך אליו את חיוכו המרגיע, שאמר "זה בסדר, אף אחד לא חייב לירות או להיירות כאן. אתה יכול ללכת מכאן בשקט. אני לא אעשה לך שום דבר רע." אני יכול להרוג את שניהם, אמר עלי חסן עלי לעצמו, ואז במקום שהיד עוד אהיה לגיבור. ואז אירע הפיצוץ. אחד הבתים בכפר הסמוך לכפרו של עלי התרומם באוויר ברעם אדיר ככדור של אש, ומייד צנח באפיסת כוחות ונחבט בקרקע, משלח גלים של זעזוע שהרעידו את שירי במיטתה במטולה ואת קיר המרפאה שעליו נשען לארס פטרסן בצומת איבל א-סאקי.

איצ'לה זינק על רגליו, מיטיב את הכיפה שלראשו, אוחז בקלצ'ניקוב שלו שהיה שרוע על חזהו כל העת, מתכונן לירות בעלי. זהו הקצין האבו-ד'קן שלהם, הבזיקה ההבנה בראשו של עלי. הוא לא סתם ח'תיאר שעובד שם בפקידוּת או בברכוֹת להולכים למות. הוא זה שמפחיד אותנו בלילות, הוא זה שמפוצץ מכוניות, בתים וסככות. זה הזקן הצולע שלהם, וזה החייל שלא יכול לנשום... בהרף עין שכח עלי את כל מה שיש לו להפסיד, את פתחיה, את הבית שעוד מעט יתחיל לבנות ליד בית הוריו, את חסן עלי חסן שעומד להיוולד כל רגע. במקומם לפת אותו הזעם הישן בעווית, הזעם על הבתים שמתרוממים באוויר, על עצי הזית שמושחתים ארצה, על העיזים שנפצעות מגדרי התיל ומנפלי הפגזים ומשאר גללי המלחמה שמשאירים כל הצבאות בשדות, ועווית הזעם הזאת, שגם היא, כצביקה, הייתה קצרת נשימה, הידקה לרגע קצר את אצבעו על ההדק והוא פלט צרור. ייתכן שלוּ היה מעביר את הנצרה לבודדת היה הכדור נפלט לאוויר. אלא שעלי פגע בצביקה, וזה התמוטט שם לנגד עיניו. איצ'לה, למרות שכבר ראה רבות בחייו, היה כמשותק. הוא הביט בעלי. מה קורה כאן? אתה לא רוצה להגיד לי שברגע זה הפרת את הכלל הקוסמי שאוסר להרוג את צביקה? לא שמעת? את צביקה אסור להרוג! צביקה הוא בכלל ממשחק אחר. צביקה הוא לא חייל באמת. תראה, אין לו נשק אפילו. צביקה הוא מין תמוֹי כזה שמאמין שאם יהיה במחיצתי ובמחיצתך נפסיק שנינו להילחם זה בזה... איצ'לה ירה לא מעט בחייו, ואולם כעת, כאילו הדביק אותו צביקה באותו חיוך מאציל שלום שלו, לא היה מסוגל לירות בעלי. גם לעצמו לא יהיה עלי חסן עלי מסוגל להסביר עד אחרית ימיו מדוע לא השלים את המלאכה ולא ירה באיצ'לה. לא היה זה קול ההיגיון, ואף לא קול הפחד. גופו ידע שעליו להסתלק משם, וזאת עשה. הוא נשא את רגליו ונעלם בחשיכה. איצ'לה כיוון את רובהו לכיוון שבו נעלם עלי, אך הנצרה הייתה נצורה, והוא חש שצביקה המת מחזיק באצבעו, אינו מניח לה לשחרר את הנצרה, אינו מניח לו לירות.

רועד כולו ניגש איצ'לה אל צביקה כרע לידו והניח יד על צווארו, על ליבו, על שפתיו. צביקה - שכמעט כל נשימה עלתה לו במאמץ, ובעונות המעבר וכאשר עסק בפעילות גופנית מאומצת היה זקוק לסיוע של משאפים מסוגים שונים - לא נשם. רק חיוכו, החיוך שהקסים כל-כך את שירי ואת איצ'לה ואולי גם את עלי, היה עדיין חי על פניו. איצ'לה הזדקף. בצעדים כבדים הוא אסף את התרמילים שצביקה פרק מעליו כאשר נאבק עדיין על כל נשימה, העמיס אותם על שכמו, לאחר מכן אחז בצביקה והעמיס גם אותו על כתפו, וצלע שחוח לעבר המרצדס הלבנה החבוטה שחנתה בשביל העפר למרגלות הגבעה, משאיר אחריו שובל של דם, דמו של צביקה שהלך ונספג באדמה, מפלס את דרכו למעמקים, אל מי התהום הצלולים והצוננים, מעניק להם מעט מחומו, מחומו של צביקה, ועושה את דרכו עימם אל נהר החצבאני, חוצה יחד עימם את הגבול אל תוככי ישראל, נמהל לתוך הירדן, זורם בזרמי הכינרת לאורכם, ויורד במורד בקעת הירדן עד שלבסוף הוא מגיע אל המנוחה ואל הנחלה במימיו השקטים של ים המלח.

פרק שלישי
1.
מכונית אאודי חדשה ומהודרת נעצרה לידו. "עלה," סימנה לו הנהגת. יעקב פתח את הדלת. "אני רטוב לגמרי," אמר, מתנצל.

"תיכנס, החום בורח."

יעקב הוריד את כומתתו ונכנס.

"אתה תקבל דלקת ריאות," אמרה הנהגת. היא הייתה אשה צעירה בחליפת מכנסיים. "זה בסדר," אמר יעקב, "עוד מעט אני בבית."

האשה צודדה מבטה אל יעקב, אל ראשו קצוץ השיער שמפלי מים ניגרו ממנו, אל פניו המגולחות עד מתחת לעור ששזפון הטירונות כבר דהה מהם, וכעת הקור והמצוקה העלו בהם אדמומית כחלחלה.

"אמא שלך תיבהל כשתראה אותך ככה," חייכה האשה, וקולה העביר ביעקב רטט של עונג, כמו זה שהיה עובר בו בימי שישי, כאשר עלה באפו ריח עוגת הקינמון שאמו אופה.

אחר-כך אמרה האשה, "אנחנו הרי לא ניתן לך להיכנס ככה הביתה. תוכל לבוא אלי, להתייבש ולהתחמם. אני בטוחה שאוכל למצוא לך בגדים יבשים..."

"לא, לא," נחרד יעקב, כאילו שמע סגן נפתלי ממשרדו אי-שם בצריפין את הצעתה של האשה. "לא," אמר, "אני חייב להגיע מהר הביתה," ומייד נבהל מן הדחיפות והבוטות שבקולו, שהרי האשה אינה מכירה את סגן נפתלי. "את מבינה," ניסה לרכך את קולו, "אמא שלי חולה מאוד." האשה שתקה ויעקב פירש את שתיקתה כחוסר אמון, שהרי אמו לא באמת חולה, היא רק מתגעגעת אליו.

"בגלל זה שיחררו אותי," הסביר בחצי חיוך טיפשי, מאותו סוג שהביא להשלכתו מן המכונית הראשונה, ולאחר רגע הוסיף, "ועוד יומיים יש לי בחינות סיום לקורס, אני חייב לחזור לבסיס עוד היום."

"אני מבינה," התעמעם קולה של הנהגת, "בפעם אחרת."

מה זאת אומרת בפעם אחרת? מדוע שתהיה פעם אחרת? איזו פעם אחרת? עוד פעם של נהג פייסטה משוגע שישליך אותו מרכבו, ועוד פעם של גשם זלעפות שכזה באמצע הדרך לירושלים, ועוד פעם שנהגת האאודי תאסוף אותו בבגדיו הרטובים - וכל זאת על-מנת שתימצא הצדקה לסטייה מן הדרך כדי להתחמם ולהחליף בגדים? על מה היא מדברת?

בדרך-כלל היה יעקב עולה לטרמפ עם עוד חייל מן הקורס, ואם התפתחה שיחה עם הנהג או עם הנהגת הניח יעקב לחברו לשלוט בשיחה. כעת זו הפעם השנייה בתוך חצי שעה שאנשים מבקשים ממנו דבר-מה, וכמו אותו רב-סרן בבקו"ם שחיקה מבטא צרפתי, אין הם מרוצים מתשובותיו. תחושה משונה עלתה בו שאין הוא מבין מה רוצים ממנו. הנה הם נוסעים לירושלים, שם ביתו, שם אמו החולה, ובקולה של הגברת המהודרת בחליפת המכנסיים הוא שומע משהו שאינו שייך למצבה של אמו, או למצבו בקורס, וככל שהוא מסביר את עצמו הדברים נעשים קשים יותר, מסובכים יותר: נהג הפייסטה החלודה משליך אותו החוצה, והגברת המהודרת באאודי החדשה משלחת בו גלים של צינה. דברים רבים למד יעקב עד שהתגייס לצבא, ואולם הדבר החשוב שלמד עד כה היה שעליו להתאמץ להבין את המילים שנאמרו, ובאותה מידה של מאמץ לא להבין את אותן מילים שלא נאמרו, לא לשמוע נימות של קול, לא לראות מחוות של יד או ראש, ובעיקר שלא לתת פתחון פה לאותן תחושות שאת שמן לא ידע. כעת החלו הדברים הבלתי נאמרים להלום בשערי ליבו, והעובדה שאין הוא מבין אותם החלה להציק לו.

בעצם גם את דבריו האחרונים של סגן נפתלי לא הבין.

תחילה, כשעמד יעקב מול סגן נפתלי, ישב המפקד אל שולחנו ועיין בניירות שלפניו. "מי אתה?" שאל הסגן.

"זילברשטיין, המפקד."

"מי אמר לך לבוא הנה?"

"רב"ט בן-מוחא, המפקד."

"שם פרטי, חייל!"

"יעקב."

"אה."

לרגע ישב סגן נפתלי מחפש בניירותיו, ואחר-כך התפרץ. "אז מי זה הברקס הזה, לעזאזל?" יעקב העביר את משקלו מרגל לרגל. "זה אני, המפקד."

"מה זה צריך להיות?"

"זה שם כזה, שנדבק לי."

"כאן, בקורס?"

"לא, זה..."

"לא חשוב."

ולבסוף, אחרי שהזהיר את יעקב למסור לאמו להתקשר רק דרך קצין העיר או הרמטכ"ל, ממש בטרם סגר יעקב את הדלת מאחוריו, שאל אותו סגן נפתלי, "הברקס הזה, זה גם כן פטנט של עזרא?"

"כן, המפקד, אתה מבין, אני הייתי..."

"לא חשוב. כאן אתה זילברשטיין, ברור?"

"כן המפקד."

יעקב יצא מהחדר וסגר את הדלת, מחכה רגע, אולי סגן נפתלי ירצה לשאול אותו עוד שאלה מן הסוג המביך.

המכונית עמדה ברמזורי הכניסה לירושלים. "אני מגיעה למושבה הגרמנית," אמרה הנהגת. "לאן אתה?"

"זה בסדר, אני גר בבקעה."

"איפה בבקעה?"

בהיסח הדעת מסר יעקב את כתובתו, והנהגת הנהנה. האם יספר לעזרא את דבריו האחרונים של סגן נפתלי? עזרא לא היה מצלצל סתם כך יומיים לפני סיום הקורס... אולי אמא באמת חולה? לפתע החלה הדאגה לכרסם בליבו של יעקב.