ספר יחיד במינו בעולמה של הספרות העברית, שיש דוגמתו בספרויות אחרות: זוהי אנתולוגיה של אפיגרמות קלאסיות, פרי עטם של משוררי יוון העתיקה, שתירגם דיקמן, ולצידן שירים חדשים פרי עטו שנכתבו בהשראתן. דיקמן, הידוע היטב כמתרגם מחונן של קלאסיקה, מתגלה כאן לראשונה כמשורר מחונן לא פחות, חריף ושנון, מלנכולי ואירוני מאוד. לספר נוספו הערות ואחרית דבר נרחבת לתולדות האפיגרמה, ובכלל זה בספרות העברית לדורותיה.
מן הביקורת:
"מאפיין מקורי ומרהיב של הספר שלפנינו הוא 'השירים בעקבות' האצורים בתוכו. לכל אפיגרמה שתירגם הוסיף דיקמן גם קטעי שיר מקוריים שכתב בהשראת אותה אפיגרמה. בשיריו הוא נוקט שלל אמצעים אמנותיים, מקצבים, משלבי לשון, דרכי הגייה ותבניות שיריות המצטרפים יחד לכדי אסופה ססגונית ומרתקת... אחרית הדבר החותמת את הספר היא אוצר בלום של מידע על תולדות האפיגרמה וביטוייה המגוונים, למן ראשיתה העלומה ביוון הארכאית, עבור בפריחתה בתקופה ההלניסטית, שהותה ברומא וגלגוליה משלהי הזמן העתיק עד לעת החדשה — ובסופה של אחרית הדבר נסקרת אף האפיגרמה בספרות העברית."
אברהם ארואטי, הארץ ספרים, 30.5.2016
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור ולחרגול הוצאה לאור
אלמוני
דֹּם נוֹקֵף לוֹ הַזְּמַן עֲטוּר הַשֵּׂיבָה; בְּעוֹדֶנּוּ
נָס בִּגְנֵבָה הוּא גּוֹזֵל קוֹל מֵאֱנוֹשׁ מְדַבֵּר.
אֶת הַנִּרְאֶה יַעֲלִים, וְהוּא נֶעֱלָם מִן הָעַיִן,
אֶת שֶׁמֵּעַיִן נִסְתָּר הוּא שֶׁהוֹפֵךְ לְנִגְלֶה.
הוֹ, קֵץ בְּלִי גֶּדֶר נוֹדָע לְחַיֵּי בְּנֵי-אָדָם עַל הָאָרֶץ,
בְּנֵי-הָאָדָם, שֶׁיּוֹם-יוֹם אֶל הַמַּחְשָׁךְ צוֹעֲדִים.
(AP ix, 499)
***
אוֹזֵלְנוֹזֵל דּוּמָם
הַזְּמַן, נוֹקֵף טַק טִיק,
חוֹלֵפְנוֹקֵף יוֹמָם
וָלֵיל, שׁוֹדֵד וָתִיק,
שׁוֹטֵף בְּלִיקוֹל, גּוֹנֵב
קוֹלוֹ שֶׁל בֶּנְאָדָם,
שֶׁלְּבַסּוֹפְשׁוֹכֵב,
כַּזְּמַנְעַצְמוֹ, מֻדְמָם.
הַזְּמַנְעַצְמוֹ חָבוּי,
אֶת הָרָדוּם מֵעִיר,
אֶת הָרוֹבֵצְכָּבוּי,
בְּאוֹרְקָשֶׁה מֵאִיר.
הָהּ, סוֹפְמַסֶּכֶת אִישׁ,
בִּלְתִּימֻגְדָּר בְּרוּרוֹת,
קֵץ אִישׁ, דּוֹהֵר חִישְׁחִישׁ
אֶל שְׁעַת כִּבּוּי אוֹרוֹת.
אלמוני
פַּעַם הָיִיתִי קָנֶה שֶׁאֵין בּוֹ מוֹעִיל, כִּי מִמֶּנִּי
כָּל תְּאֵנִים לֹא צָמְחוּ, כָּל תַּפּוּחִים אוֹ עֵנָב.
אֶפֶס, אָדָם הִכְנִיסַנִי בְּסוֹד הֶלִיקוֹן, בְּגַלְּפוֹ בִּי
צֶמֶד שְׂפָתַיִם קְטַנּוֹת עִם תְּעָלָה לְנוֹזֵל.
וּמִנִּי אָז – אַךְ אֻשְׁקֶה בַּשִּׁקּוּי הַשָּׁחֹר – כִּשְׁרוּי רוּחַ
כָּל דָּבָר וְדָבָר פִּי הָאִלֵּם יְדוֹבֵב.
(AP ix, 162)
***
הָיִיתִי בִּשְׁעָתִי קָנֶה סְתָמִי, עָלוּב,
שְׁלוּל צֶפִי לִתְשׂוּאָה מֵהַשְׁקָעַת עָמָל,
שׁוּם פְּרִי, לְהַוָּתִי, מִמֶּנִּי לֹא גָּמַל,
שׁוּם תְּאֵנָה, עֵנָב, תַּפּוּחַ אוֹ חָרוּב.
הָיִיתִי סוּף שׁוֹטֶה, מִפְּאַת שָׂדִי פּוֹזֵל
אֶל כָּל נִבְטֵי הַפְּרִי מֻרְוֵי הַטַּפְטָפוֹת.
וָאֶתָּלֵשׁ פִּתְאֹם. יָדַיִם מְגַלְּפוֹת
שְׂפָתַיִם בִּי חָרְתוּ, עָרוּץ מוֹבִיל נוֹזֵל.
וָאֲקֻדַּשׁ פִּתְאֹם בְּרַז רִנַּת שְֹרָפִים,
בְּסוֹד מִסְדַּר רוֹכְבֵי סוּסִים מְכֻנָּפִים.
מֵאָז – אַךְ אֶטָּבֵל בַּסַּם הַמְהַפְּנֵט,
טְבִילָה לְהִתְעַלּוּת בַּלֵּחַ הַשָּׁחֹר,
בְּפֶה בְּלִי קוֹל הַכֹּל שְׂפָתַי כֹּחָן לֵאמֹר:
אִם אֶפּוֹס, אִם מִכְתָּם, רֻבַּעִי אוֹ סוֹנֵט.
אסקלפיאדס
שָׂשֹ הַצָּמֵא לְעֵת קַיִץ עַל מַיִם שְׁלוּגִים. תַּם הָחֹרֶף –
שָׂשׂ הַמַּלָּח לְמַרְאֵה זֵר הַצָּפוֹן הָעוֹלֶה.
אֶפֶס, שָׂשׂוֹן מְכֻפָּל בִּגְלִימָה יְחִידָה הָעוֹטֶפֶת
זוּג אוֹהֲבִים, וְכָבוֹד קִיפְּרִיס רָוָה מִשְּׁנֵיהֶם.
(AP v, 169)
***
אַשְׁרֵי צָמֵא רָוֶה מֵי כְּפוֹר
בְּהִתְלַהֵט שָׁרָב.
עֵת לַסַּפָּן כּוֹכָב יֵאוֹר
כְּשֹׁךְ סוּפוֹת – אַשְׁרָיו.
אַךְ יֵשׁ עוֹד אֹשֶר, רַב מֵרַב:
אִשָּׁה וָאִישׁ, צְמוּדִים,
מְעִיל אֶחָד עוֹטְפָם יַחְדָּו,
לָאַהֲבָה עוֹבְדִים.