מאצואו באשו (1644–1694) נולד בעיר אוּאֶנוֹ במחוז איגה, למשפחת סמוראים מדרגה נמוכה אך אמידה. בגיל 22 יצא להר קוֹיה הקדוש, ושם, בין מקדשים ומצבות, החל לחשוב על חלופיות החיים, על מושג סאבי (העצב שבטבע ובקיום), והחליט להקדיש את חייו לשירה ולהגות. את שמו הספרותי, באשו, קיבל מתלמידיו בעקבות עץ הבאשו (בננה יפנית) ששתלו בגנו. “אני אוהב לשבת תחת הבאשו שלי ולהאזין לרוח ולגשם,” כתב. בשנת 1672 עבר להתגורר באדו, ושמו החל להתפרסם כמשורר מחדש ובעל סגנון ייחודי. מסעו לאוקו, כמו ארבעת מסעותיו האחרים, לא נועד רק לכתיבה ולנדודים, אלא גם לביסוס מעמדה של אסכולת באשו ולקידום שירה בסגנון שהגה. במסעותיו לימד תלמידים ותיקים, טיפח חדשים, והניח את יסודות שירת ההאיקו המודרנית.