פרק מן הספר

© 2007 כל הזכויות שמורות

הלאו דזה (老子), או ספר הדרך והסגולה (道德經) כפי שהוא נקרא החל מן המאה ה=2 לסה"נ

ואילך, הוא ספר הספרים של הקנון הדאואיסטי ואחת משתי אבני היסוד של התרבות הסינית,

לצד המאמרות שערכו תלמידי קונפוציוס. 

הלאו דזה נולד, אפשר להניח, באחת מהכיתות המרובות שפרחו בסין המפוררת למדינות

יריבות; ומתקבל על הדעת שהייתה זו קבוצה הקשורה לפעילותם של הפילוסופים שנקבצו

בחסות מלכי צ'י במחצית השנייה של המאה ה=4 (מחקר חדש מטיל ספק בקיומה של אקדמיה

כזאת, מה שלא משנה את הטיעון). לא קשה גם לשער שקבוצה זו הייתה סגורה, ועסקה מלבד

בלימודים גם בתרגילי נשימה, מדיטציה וכיוצא באלה. אם אמנם שימש הלאו דזה "ספר לימוד"

לקבוצה כזו -- שבוודאי הייתה קשורה מאוד לאישיותו של מורה מסוים (כדרך תלמידי הזן מאוחר

יותר) -- ייקל עלינו להבין את מבנהו -- את החזרות, הפניות הישירות, ההוראות לפעולה,

ה"לזאת ייקרא" המרובים וה"לפי זה!" הפסקניים, בצד ה"תיאוריה" שפותחה סביב הרמזים

בטקסט הכתוב.

ההבדל בין ספר כזה לבין המאמרות הקונפוציאני, שאף הוא נולד משיתוף הפעולה בין מורה

לתלמידיו -- מאלף: המאמרות (לפחות ברובו) הוא אוסף של רשימות תלמידים משיחות

"סוקראטיות" עם המורה. הלאו דזה הוא רשימות שהמורה כתב בעצמו. המאמרות הוא זכר

לשיחות שנועדו לפתח בתלמידים הרגלי חשיבה מסודרת כשלב הכרחי בחינוכו המוסרי של

"איש המעלה" הלאו דזה הוא עדות למפגשים שנועדו להמם את התלמידים, לטלטלם, לערער

את הרגלי החשיבה היומיומית שלהם ולהביאם לראייה אחרת של העולם ושל מקומם בו.

ראייה אחרת של העולם פירושה לגבי מחבר הלאו דזה גם דרך חיים אחרת. אצלו, כמו אצל

רוב הפילוסופים הסיניים, המטאפיזיקה והאתיקה קשורות קשר אמיץ. אבל שלא כמו קונפוציוס --

שראיית העולם שלו היא בראש וראשונה ראיית עולמם של בני=האדם, ושהמטאפיזיקה שלו רק

נרמזת מבין השורות של המאמרות -- מחבר הלאו דזה, בבואו להצדיק את הדרך שהוא מציע

ללכת בה, מתבונן ביקום כולו, מוצא את החוק שלפיו הוא מתנהל, ומשליכו על האדם. בנוסף

למובן המקובל של "דרך" הדרך שראוי לאדם ללכת בה -- יש איפוא, ל"דרך" (דאו) שלו מובן

חדש (לא יחיד, כפי שנראה מייד) -- זה של חוק טבע; והוא מגלה שני חוקים, קשורים ביניהם:

החוק הראשון הוא שהיקום מתנהל באופן ספונטני, ללא כוונות ורציות, ללא מאמץ וללא

עיכובים -- העולם הוא "כך=מעצמו"; "הדרך שם לו למופת את ה"כך=מעצמו"."

החוק השני הוא מעין חוק אנטרופיה. לדברים יש נטייה טבעית לנוע בכיוון ההפוך

להתפתחותם. דרוש מאמץ (אנרגיה?) כדי להעלות מים ממקום נמוך למקום גבוה, אבל המים

מטבעם נקווים במקומות הנמוכים. זה כמדומה מובנו של משפט המפתח "בכיוון ההפוך -- זו

תנועת הדרך". בתהליך האבולוציה, הפשוט נעשה מסובך, החלש -- חזק, והדומם -- רוגש, ואילו

חוק הדרך אומר שככל שהדברים מסתבכים כן מתחזקת הנטייה הטבעית,  "בחזרה", "בכיוון

ההפוך", אל הפשוט. המסקנה מחוק שני זה והחלתה על חיי הפרט והמדינה הן מיידיות. לפשוט

יש יתרון על המסובך, לרך על הקשה, לנכנע על הזקוף וכו' רק משום שהם התוצאה של תנועה

טבעית זו "בכיוון ההפוך" בחיי הפרט פירושו של חוק זה שהחלש עדיף על החזק והנקלה על

הנכבד; ובחיי החברה -- קומונות עדיפות על סדר חברתי מורכב ותרבות מפותחת. במישור

הכללי ביותר, המטאפיזי, חוק התנועה בכיוון ההפוך מסביר את היחס בין יש ואין. "היש נולד

מהאין" ולפיכך -- בכיוון ההפוך להתפתחות – "היישים רואים באין את כוחם" ו"ביש של הדברים

-- עוקצם, באין – כוחם".

גם ההחלה של החוק הראשון על חיי האדם היא מיידית. כפי שהאדם, כדי להימנע מסכנות,

צריך לשאוף למטה משום שהתנועה הטבעית סוחפת אותו לשם, כך עליו להשתלב בספונטניות

של העולם ולעשות שחייו יתנהלו ללא כוונה, ללא מטרה, ללא תכלית, או בניסוח החביב על

הספר -- לעשות באין=עשייה. "מי שמרומם את הסגולה העליונה אינו עושה, ואין דבר שאינו

נעשה". הכוונות הטובות שלנו, המוסר, הרצון לעזור -- לכל אלה משותף החיסרון שבעשייה

מכוונת; ובעולם המתנהל מעצמו, מן ההכרח שיביאו יותר נזק מתועלת, שכן הם מעכבים את

תנועתו הספונטנית.

דומה גם ששני חוקים אלה, די בהם ליישב את הסתירות לכאורה. הסתירות ממין

"החלש=חזק"  נפתרות בעזרת החוק השני. ואילו את היחס הדו=ערכי ל"חכם" , ל"תועלת"

ל"כיבוד אב ואם" אפשר להבין לאור הספונטניות. כיבוד אב ואם נרכש -- פסול (פרק 18); כיבוד

אב ואם שנולד מהתואם הספונטני של חברה המיתקנת מעצמה בהשראת החכם ה"אמיתי"

רצוי (פרק 19).

את הדימויים השונים החוזרים בספר -- הנקבה, התינוק ובול העץ -- דומה שאין צורך

להסביר, אבל יש אולי טעם להצביע על היבט אחד של יחסו ה"תרמודינמי"  של מחבר הלאו דזה

לעולם. בניגוד בולט לבן זמנו, ג'ואנג דזה, העולם של הלאו דזה דל למדי. בג'ואנג דזה אנחנו

מוצאים עצים ועשבים וציפורים ודגים וקופים וצרצרים וצפרדעים וחיפושיות, לצד חיות שאין

למצוא בשום לקסיקון זואולוגי, בני=אדם משונים ואלים ועוד; ג'ואנג דזה שמח בריבוי המופלא

של עולם הטבע שלאדם חלק בו. בלאו דזה הטבע מורכב רק משמים, ארץ, מים וקבוצות כלליות

-- ריבוא הדברים, האדם. ג'ואנג דזה מקבל את "חוקי הטבע" של הדרך לא פחות מאשר מחבר

הלאו דזה, אבל הוא כותב כמו אדם שבטוח באינסופיות מקור האנרגיה של העולם ולכן בנצחיות

של הריבוי המשתנה. על הלאו דזה שורה פסימיות הרואה באחידות אפורה את הבבואה

הארצית של הדרך חסרת האבחנות. להשלכותיה הפוליטיות של אחידות זו יש שתי פנים:

השוויוניות של הפרקים האחרונים ("דרך השמים דומה לדריכת קשת: את הגבוה הם מנמיכים,

את הנמוך -- מגביהים / מהיתר גורעים, לחסר מוסיפים") והמועקה האוטוקרטית של פרק 3,

למשל. בעולם המכיר את זוועות הקומוניזם אין צורך לפרט את הקשר בין שני פנים אלה. די,

אולי, להזכיר את הניסיון של הקמֶר רוּז' להגשים את האוטופיה ה"דאואיסטית" בקמבודיה בשנות

השבעים של המאה העשרים.

אבל לאחידות, ל"דרך" ולספר יש היבט נוסף, ובו נסיים -- הדרך כ"טוטאליות" וכמושא

להתבוננות ולהזדהות המיסטית של הדאואיסט. "את דברי קל מאוד לדעת וקל מאוד לנהוג

לפיהם, ואין איש שיודע אותם ואין איש שנוהג לפיהם" – "מילים נכוחות וכמו יש בהן סתירה"?

אפשר להבין את הספר רק כטענות על העולם וכהמלצות להתנהגות. לרוע המזל יש פגם עקרוני

בהבנה כזו משום שזו הבנה הנרכשת בתהליך של חשיבה ולימוד מכוונים, מאלה "שמוסיפים

מדי יום", הפוגעים בספונטניות של האין=עשייה, ושעל הכחדתם הספר ממליץ. אל הדרך יש

להגיע ב"הארה". "אל תצא את דלת הבית -- ותדע את העולם / אל תביט מבעד לחלון -- ותדע

את דרך העולם"; "לפי מה אני יודע שכך העולם? לפי זה".

ההארה היא מטבעה מיידית, והזיהוי של החכם עם האחד אף הוא מיידי:

היודע את הקבוע מצוי בכל

מצוי בכל ועל כן חסר פניות

חסר פניות ועל כן מלך

מלך ועל כן שמים

שמים ועל כן דרך.

ברגע הנפלא הוה של האיחוד, סגולתו של החכם -- כלומר טבעו והכוח שבו ה"קבוע" מתבטא

בדברים -- פועלת את פעולתה המאגית, וכל העולם מיתקן מעצמו. "מי שמרומם את הסגולה

העליונה אינו עושה, ואין דבר שאינו נעשה"; "אחוז בדמות הגדול והעולם יבוא אליך / יבוא ולא

יינזק / והשלווה תעצם".

אלא שכדי להגיע להארה המיידית, על תלמידיו של לאו דזה לעבור דרך קשה של תירגול

ולימוד, והדבר הראשון שעליהם ללמוד הוא שהדרך -- וזה משמעה העיקרי השלישי של המילה

בספר -- אינו אלא אחד מהכינויים של "מה שאי=אפשר לדבר עליו".

אולי הדבר המשונה ביותר בכל מיסטיקאי, ומחבר הלאו דזה בוודאי אינו יוצא מכלל זה, הוא

ההיטלטלות בין יוהרה קוסמית לבין עליבות גמורה. לרגע הוא אחד עם ההוויה, עם הקבוע, עם

האחד, ומייד אחר=כך הוא מכיר בקיומו כיצור סופי (גם אם בריא). הפילוסוף שכתב את ספר

הדרך והסגולה גומר את המסע אל מעבר לכל ההבחנות, וברגע האקסטטי של הזיווג, הוא נופל:

שמים -- ועל כן הדרך

הדרך -- ועל כן יאריך ימים

עד כלות ימיו לא יאונה לו כל רע.