פואטיקה מאופקת של ההווה | נסים דוידוב

הזרמים השונים של האדריכלות הבינלאומית, שפרצו בכמה מרכזים באירופה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, דיברו על אמת שמעבר לסגנון, הבאה לידי ביטוי בשימוש בטכנולוגיה עדכנית, בפונקציונליזם אסתטי השואב את השראתו מן המכונה, ובשאיפה לניקיון צורני בדמות צורות גיאומטריות מוגדרות וברורות.

לה קורבוזיה, אחת הדמויות המרכזיות בתנועה זו, מנה בין חמשת עקרונותיו את ניתוק הבניין מהקרקע והעלאתו על עמודים, הן כביטוי ליכולת הטכנולוגית החדשה של השימוש בשלד בטון מזוין והן מתוך שאיפה ליצור רצף של שטח ירוק פתוח לרווחת דיירי הבניינים. למעשה רווח השימוש בקומת העמודים, יחד עם הפרגולה שעל הגג, כמסגרת קומפוזיציונית לנדבכים החזרתיים והפונקציונליים של קומות המגורים, על מרכיביהן הזהים, בתוך מילון צורות סגפני מתוך הכרה. אפילו הצללים, שבלי משים אנו מכנים רכים, מצטיינים בבניינים האלה במעברים חדים וברורים, בהנגדה בולטת של הלבן הבוהק לאפלה הפנימית.

חזיתות הבתים קושטו על גבי התוכניות, ובעקבותיהן בחצרות עצמן, בצמחייה, שגם היא היתה זוויתנית או בעלת צורות גיאומטריות שלמות ודוקרות -- צברים, אגבות, יוקות ודרצינות. צמחים אלה, שלא נזקקו ברבות השנים להגנת תריסים ותריסולים, יכולים לשמש לנו היום כעין רמיזות של אצבע מורה לחזיתותיהם של הבניינים שצ'וקמקו על-ידי דייריהם עד לבלי הכר.

התפיסה הטכנולוגית של הסביבה הבנויה, כניגוד לסובב הטבעי, התבטאה במפגש רווי המתח, שהתרחש פעם ביום, ולפעמים פעם בשנה, בין הצללים החדים והסדורים של האלמנטים הגיאומטריים הבנויים לבין הצללים המגובבים של הצמחייה בחזית הבניין. בניגוד למפגשים אחרים של נוגע-לא-נוגע, מפגש הצללים בבניינים האלה הוא רגע בתהליך דינמי של התקרבות והתרחקות במעגלים יומיומיים, וביטוי לפופוליזציה סוציאליסטית של היכולת לרתום את תופעות הטבע לשירות האדריכל, שהיתה שמורה בעבר לפרעונים בלבד.

בתל-אביב המאמץ להמריא מעל לקרקע גם אם לא היה נועז במיוחד, הצטיין במאבק ארוך והסתיים מהר. את תוצאותיו אנו יכולים לראות רק בשירטוטים או בגלויות ישנות של בית אנגל, בפינת שדירות רוטשילד ורחוב מזא"ה. את המאבק ניהל האדריכל זאב רכטר, מתלמידיו המובהקים של לה קורבוזיה. המאבק הסתכם במיתוס עירוני שהצליח להרים חצי של שליש בית אנגל, כאשר שיחרור הקרקע יוצר רצף ירוק בין שני פיקוסים בחצר הבית לשדירת הפיקוסים ברוטשילד, וזה למעלה מחמישים שנה הוא חבוי בקיר מגן/מקלט של לבני סיליקט. בעקבות בית אנגל נולד המאפיין הבולט ביותר של הבנייה במרכז תל-אביב -- קומת העמודים החלקית. שורת העמודים בחזית היוותה המס ששילם בית הדירות הבורגני לאחד מעקרונות האדריכלות הבינלאומית.

ייתכן שהביטוי החזיתי המצומצם נבע מכך שהרצף הירוק על פני הקרקע נתקל בחזית האחורית של הבניין הסמוך, ומתוך הנחה זו ניתן לראות בו תוצר אותנטי של הקדסטר העירוני הבורגני של תל-אביב; מאידך גיסא, אולי הנפש הקבלנית לא הצליחה להביא את עצמה להכרה בחשיבות החלל הפתוח מתחת לבניין והשכילה לאכלס אותו בדירות קרקע זעירות -- היום מפלטם של קשישים, סטודנטים ועולים חדשים - ואז ניתן לראות בו ביטוי אותנטי של המערך הסוציו-אקונומי. כך או כך, אותה שורה או שתיים של עמודים הפכו לא רק לחלק בלתי נפרד של חזיתות הרחובות של תל-אביב אלא למאפיין הבולט ביותר שלהן, שלימים מצא לו מתחרה בתריסי הפלסטיק.

סיפורן של קומות העמודים המפולשות לא תם, והן חזרו לתל-אביב הישנה שנים רבות אחר-כך כמשטחי אספלט המאכלסים תוצרים מושלמים של אסתטיקת המכונה -- המכוניות. תרומתן האסתטית משתווה לכל הדעות לאדניות הגרניום על המעקות המסוגננים -- כתמי צבע על קירות השפריץ ספוגי הפיח.

חצרות תל-אביב, הניבטות מצילומיה של פראנס לבה, הן אותה גירסה אותנטית של הרצף הירוק הפתוח של שנות ה-30, אולם הקירות אינם בולטים בלובנם, והצללים אינם חדים ודוקרניים, החצרות שרויות באפרוריות, שיחי גרניום ועשבים שוטים פשו בהן. גדמי הגזעים, כמו זוג אחרי שנים ארוכות בצוותא ותהפוכות חיים רבות, מאצילים מחזותם האורגנית לטיח המתקלף על פני עמודי הבטון החבוקים בסבך צינורות הביוב.

קירות לבני הסיליקט מגוננים על מבואות הבתים, וזה הנושא השני הבולט בצילומיה של פראנס לבה. העשבים השוטים לא הצליחו לחדור להיכלות אלה של בורגנות תל-אביבית, ודווקא הקירות, ספוני השיש והעץ, והזכוכיות הקריסטליות, נראים רחוקים ומנוכרים. המבואות כאילו נחבאות נטושות ומבוישות מפני הסחבקיות והזריקות התל-אביבית, ואולי הן הוכחה לניצחונה של הבורגנות, הטבועה בלב פנימה, על פני מסכת הקידמה שעטו הבניינים ונתבלתה בדמי ימיה.

הצילומים רחוקים מלהיתפס לנוסטלגיה דקדנטית, ומצליחים להביע פואטיקה מאופקת של ההווה. מעגל החיים של הבניינים דומה למעגל החיים של דייריהם -- התקופות ההרואיות של יפי הנעורים, מלאות המאבקים לעולם חדש ואמיץ, שהכל בו נחלק בין טוב ורע, בקו חד וברור כמו בין האור לצל, מתחלפות בכרס, בקמטים ובשיער מאפיר, וסובלנות שמוכנה לפשרות, וליאות לוונטינית שבה הזבובים, כמו העשבים השוטים, אינם מהווים עוד מטרד.